בתקופה זו של השנה – הימים שלפני תשעה באב, אנחנו רגילים לשמוע ולהגיד את המשפט, שמקורו בדברי התלמוד הירושלמי – “כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו -כאילו נחרב בימיו”. כלומר, דור שלא הצליח לבנות את בית המקדש, נחשב כחוטא, וכאילו הוא אוחז בעוון שהחריב את בית המקדש- שנאת חינם. המשפט המוכר הזה, נעשה לא כל כך ברור כשאנו מביטים אחורה, אל הדורות שלפנינו. הרי בית המקדש לצערנו עדיין חרב, ואף אחד מהדורות שלפנינו, מאז ימי בית שני לא בנה אותו. האם זה אומר שכל הדורות היו חוטאים? שכל דורות התנאים, האמוראים, וכל החכמים והצדיקים שבאו אחריהם, היו נגועים עדיין בשנאת חינם כל כך גדולה? ומה עם הדורות שנצרבו באש התופת, הצדיקים שנהרגו על קידוש ה’ במהלך כל שנות הגלות? זכותם לא הייתה מספיקה?
מה אתם חושבים? קצת מייאש לא?
ר’ יהודה אריה ליב, ה”שפת אמת” מגור, מסביר, שאנחנו צריכים לקרוא את המשפט “נבנה בית המקדש” בצורה אחרת,
בניה שמתמשכת לאורך כל הדורות. כמו שאנו מתפללים ואומרים –”בונה ירושלים”, עכשיו, ולא “יבנה”, כך גם אנו
בונים את בית המקדש כל דור וכל רגע. לאף דור בעם ישראל, ואפילו לדור הגאולה השלמה, שיזכה בעזרת ה’ לבנות
את בית המקדש בירושלים ממש, לא יכולה להיות זכות כל כך גדולה בזכות עצמו. רק הזכויות והמצוות של כל הדורות
וכל היהודים יחד, יכלו לבנות את בית המקדש השלם, השלישי. ובעצם זה מאוד דומה למציאות שאנחנו מכירים, שבה יהודי
אחד לעולם לא יוכל לקיים את כל המצוות, כי אף אחד לא יכול להיות גבר ואישה, וכהן ולוי וישראל, באותו הזמן. ולכן כל יהודי
צריך להשתדל לצפות ולעשות את ה100% שלו בשביל להיות טוב יותר ובשביל להגיע למצב מתקדמים ומשתפרים כל הזמן.
"אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זיכרונות-עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא שאנחנו רוצים עתיד טוב יותר".(הנתיבות שלום)
קצת הלכות…
אמרו חכמים במשנה: ”משנכנס אב ממעטים בשמחה“, כי ימים אלו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. לפיכך אין לקיים
בהם אירועים משמחים, כדוגמת טיולים, נופש במלון, מסיבות רעים ומסיבת גיוס. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא
חינוכית או ציבורית – מותר לקיים. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או
בבית הבראה.
נהגו הראשונים, להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימי האבלות על החורבן. יש שהחמירו בזה בכל ימות החול שבשלושת
השבועות, ויש שהחמירו בזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, ולדעת רוב הראשונים יש להימנע מבשר ויין בתשעת
הימים. ואף שמדין המשנה, רק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין, נהגו הראשונים
להחמיר על עצמם ולהימנע מאכילת בשר ושתיית יין בימים אלו, מפני שהבשר והיין ידועים כמאכלים משמחים, ואמרו
חכמים ”משנכנס אב ממעטים בשמחה“. ועוד, שאחר חורבן בית המקדש אין מעלים יותר את בשר הזבחים על המזבח,
ואין מנסכים עליו את היין. והיה ראוי שגם אנו נימנע לחלוטין מאכילת בשר ושתיית יין עד שיבנה בית המקדש, אלא שאין
אנו יכולים לעמוד בגזירה זו. אבל בימים שנקבעו לאבלות על החורבן יש מקום להחמיר בזה.
למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שלא לאכול בשר ולא לשתות יין כל תשעת הימים, כולל ראש חודש אב, וכן נהג האר“י.
ולמנהג רוב יוצאי ספרד, מותר לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, ומתחילת ליל ב‘ באב מתחיל האיסור.
ומנהג עולי תימן, שלא להחמיר בזה, אלא אוכלים בשר ושותים יין, ורק בסעודה מפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים
מאכילת בשר ושתיית יין, כדין המשנה.
רוב יוצאי ספרד נוהגים בכל איסורי הכביסה בשבוע שחל בו תשעה באב, כפי שמבואר במשנה. ויוצאי אשכנז ומקצת
יוצאי ספרד מחמירים בכל זה מראש חודש אב, ורק לכבוד שבת חזון נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים ומגוהצים
כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, נוהגים להכין לתקופת האיסור כמה בגדים משומשים. וכך
עושים: לובשים לפני זמן האיסור כמה בגדים, כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך אותם בגדים כבר לא יחשבו מכובסים,
ויהיה מותר ללובשם בזמן האיסור. מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולהניחו על
הרצפה למשך זמן או לדרוך עליו, כך שכבר לא יחשב מכובס, וממילא יוכל ללובשו.
אלופים שלנו
שנזכה בעז“ה להתאבל על ירושלים ומתוך כך לראות בבניינה
