חז"ל אומרים שבשעה שעולה אדם למרום ומכניסין אותו לדין, שואלים אותו:
האם ציפית לישועה?
מפה אנחנו לומדים שהציפיה לישועה אמורה לוות אותנו בצורה מרכזית במהלך החיים שלנו. הציפיה
לישועה היא ההבנה שההתרחשויות בחיים הם לא המרכז; שמה שקורה עכשיו אינו החלום.
מי שמצפה מבין שלא הוא ולא הסובב אותו עומדים במרכז התמונה, מבין הוא שמשהו גדול ורחב
בהרבה ממושגי הזמן והמקום בהם הוא חי, עומד במרכז התמונה
וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי"
עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ]בריחוק[
מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני
מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו:
ה לו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין
בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוהינו שרוף באש, ולא נבכה?
אמר להן: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת
.כמה וכמה
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו
בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי
הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה
מצחק?… אמר להן…: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של
אוריה. באוריה כתיב 'לכן בג לכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב
'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'… עכשיו, שנתקיימה
נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".
תשעה באב, מבטו של רבי
עקיבא, הוא סיפור על חורבן
וגאולה, על אבל ותקווה. רבי
עקיבא ראה בחורבן הבית
השני לא רק סימן לאבדון, אלא גם
הזדמנות לגאולה. השועל היוצא
מבית קודשי הקודשים, שאכזב
את חבריו, שימש לו הוכחה לכך
שהנבואות על החורבן התגשמו,
ולכן גם נבואות הגאולה עתידות
להתקיים.
איך אתן חושבות שאפשר יותר לצפות לישועה?
איך אפשר להכניס לתודעה שלנו יותר את בית המקדש?
שאלתי פעם חבר איך מתחברים לתשעה באב? הוא
אמר לי זה משהו שאתה מתכונן אליו כל החיים, כי או
שהחיים שלך .מחוברים למשהו גדול יותר או שלא.. לכן
תמיד אומרים את המשפט "אני לא צם בתשעה באב
כי איך אפשר לאכול בכ ל…" כי מי שבאמת מחובר
לחיים האלה מרגיש שאין טעם לחיות בתשעה באב כי
החיים היום הם כלום .לעומת מה שיכול להיות
