המקפצה הגדולה (פעולה)

מערך פעולות "מאמינים בטוב"

אל המדריך

בשבוע שעבר עסקנו בנושא הכרת הטוב בעולם ואיך העולם מתקדם לטוב באופן כללי, כעת אנו רוצים לדבר על עיקרון זה גם בהיבט הלאומי. בפעולה זו  נעמיק בנושא ונערוך דיון מדוע צריך את הייסורים? מדוע לא היה ניתן לקיים עולם מלא בטוב ללא רע והתמודדות? נגיע עם החניכים להבנה שאמנם הייסורים הם ירידה נמוכה, אבל הם נועדו להרים אותנו, כדברי הפסוק "מקימי מעפר דל, מאשפות – ירים אביון, להושיבי עם נדיבי עמו (האנשים החשובים)", כלומר שהקשיים הם כמו מקפצה שעל מנת להגיע גבוה – יש לדרוך את הקפיץ כמה שיותר נמוך. וזה סוד הבריאה שהקב"ה טבע בעולם את הנתון שהקושי נועד לרומם אותנו ולהוציא מאיתנו כוחות ועוצמות שלא היינו יכולים לגלות שהם קיימים בתוכנו ללא אותה התמודדות. ואם כן יוצא שהרע הוא לא רע, אלא הוא טוב עמוק ביותר שקיים במציאות. נקודה זו חשובה במיוחד בפן הלאומי לאור תקופת המלחמה בה אנו נמצאים.

שלבי הפעולה

• שני מקלות
• בת הטבח
• תחרות זריקת כדור
• תקופת ההכשרה

 

שלב א'- שני מקלות

בפתיחת הפעולה  המדריך יבקש מהחניכים לשחק את המשחק "שלוש מקלות". מהלך המשחק: מניחים שלוש מקלות על הרצפה ברווחים קבועים ביניהם. המשתתפים רצים וקופצים מעל המקלות, צעד אחד בין כל שני מקלות, כשמי שלא הצליח נפסל. לאחר שכל המשתתפים ביצעו את הקפיצה, מרחיבים את הרווחים בין המקלות, וכך הלאה עד שמתחילים יותר ויותר משתתפים להיפסל. האחרון שמסוגל לבצע את הקפיצות הגדולות ביותר ולעבור את כל שטח הרווח בין המקלות – הוא המנצח. (אם המשחק נגמר מהר מדי, ניתן להאריכו על ידי שממשיכים לקבוע מספר צעדים נוספים שמותר לצעוד בתוך הרווח כגון: 2 או 3).

לאחר המשחק המדריך יכנס את החניכים ויעורר איתם את הדיון הבא: אנו עסוקים בחודש זה בהכרת הטוב במציאות ושה' ברא את העולם טוב ומוביל אותו לטוב. אבל אם אנו מאמינים שהקב"ה הוא טוב ומטיב, ושהוא כל יכול, אז מדוע הוא ברא קשיים, מדוע הוא לא היה יכול לברוא עולם שבו הכל טוב ואין שום ייסורים ואתגרים?

המדריך ייתן לחניכים זמן לחשוב ולענות תשובות כפי דעתם ומחשבתם, כאשר בסוף סבב התשובות המדריך ישאל אותם שאלה נוספת: שיחקנו כעת שלוש מקלות, מה לדעתכם היה הסוד כדי להצליח במשחק?

החניכים ככל הנראה יענו שכדי להצליח לעבור את המרחק שבין המקלות היה צריך לקחת תנופה על ידי הליכה אחורנית, וההליכה אחורה נועדה על מנת להתקדם – ורק כך היה ניתן להצליח בביצוע המשימה של המעבר מעל המקלות.

בשלב זה המדריך יאסוף את התשובות שהחניכים ענו, ויסביר לחניכים – מהמשחק ששיחקנו כעת הבנו שלפעמים צריך לקחת תנופה אחורה בשביל להתקדם קדימה. זהו משל לחיים שלנו, בהם לפעמים נראה לנו שהקושי מצעיד אותנו אחורה – אך האמת היא שהוא מפתח בנו משהו נוסף ובכך הוא מקדם אותנו. ממש כמו שבלי התנופה לא היינו מצליחים לקפוץ רחוק יותר, כך ללא הקושי לא היה צומח בתוכנו הטוב שהתפתח בעקבות ההתמודדות עם האתגר. וזו הסיבה הפנימית שהקב"ה ברא עולם עם אתגרים – מפני שהוא רוצה לפתח בתוכנו תכונות, הבנות ורגשות – ושאם לא ניתקל באותם אתגרים לעולם לא היינו יכולים לקנות אותם ולפתח אותם בתוכנו בצורה הראויה ביותר.

כדוגמא לעיקרון זה המדריך יקריא לחניכים את סיפור הגבורה של ענר שפירא הי"ד:

"ענר שפירא היה בן 22, לוחם בסיירת הנח"ל, שבילה במסיבה ברעים בבוקר ה־7 באוקטובר, ומצא עצמו במיגונית קטנה יחד עם עוד כ־30 אנשים זרים עת התחילה מתקפת המחבלים. לאורך השהות במיגונית הצליח ענר להדוף שמונה רימונים(!) שהושלכו לעברם, בחזרה לכיוון המחבלים ובכך להציל את חיי הצעירים, עד שנרצח. 11 צעירים הצליחו לשרוד את זירת הטבח, ארבעה מהם נחטפו ושבעה ניצלו בזכות מעשה גבורה זה שלו.

אביו של ענר סיפר עליו – ענר לא היה 'ילד רמבו', זה לא היה הקטע שלו, למרות שהוא היה בכושר מצוין ומאוד השקיע בסיירת. הוא היה ילד שאהב לנגן בפסנתר קלאסי, ככה שכל סיפור הגבורה שלו בא ממקום אחר, ממקום של רגישות לזולת וזה משהו שאפיין אותו מגיל מאוד צעיר".

סיפורו של ענר הוא דוגמא חיה לתובנה שאנו מבקשים ללמוד – כלומר, ענר היה אמנם עדין ורגיש אבל דווקא בזכות ההתמודדות עם הקושי והאתגר הגדולים והקיצוניים האלה, יכול היה  ענר להוציא מתוכו את הגבורה הפיזית והנפשית שהתגלתה ברגעים קשים אלו. וכך גם בחיינו כעם, דווקא העובדה שאנו צריכים לעמוד ברגעי משבר, כמו המלחמה עכשיו, זה מה שמוציא מאיתנו כוחות נפש לאומיים של חוסן, אחדות, גבורה ומסירות נפש עילאיים שיכולים כעת לבוא לידי ביטוי.

שלב ב'- בת הטבח

לאחר ההבנה העמוקה אליה הגענו, המדריך יקריא לחניכים את הסיפור הבא:

"בת הטבח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות בחיים.

הטבח הובילה למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים. בסיר הראשון הוא שם גזר, בסיר השני הכניס ביצה, בסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת, משה את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה, סינן את הקפה ומזג אותו בספל. הביט בביתו ושאל: "מה את רואה, יקירתי"? הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים: הגזר היה רך ונמעך. היא קילפה את הביצה וגילתה שהיא נהייתה קשה, ואילו הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר לה הטבח: "כך בני אדם שונים המתמודדים עם קושי זהה. המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים: הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאד וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות. הביצה שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה. פולי הקפה לעומת זאת, הם ייחודיים, משום שלאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים עצמם למוצר משובח".

"לאיזה מהם את דומה בתי היקרה? כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך את מגיבה? כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותיו במצבי לחץ? כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של קרוב? שנראית אותו דבר מבחוץ אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד? או אולי את כמו אותו פול הקפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה".

לאחר הסיפור, המדריך יסביר לחניכים שהמשל על הקפה הוא חלק מהתשובה לדיון שעוררנו קודם – מדוע צריך אתגרים בעולם? מפני שהקב"ה הטביע במציאות שדווקא כשהאדם מגיע לנקודה נמוכה – הוא מתחזק ממנה ויוצא מחושל יותר בערכיו, במידותיו, ברגשותיו ובתכונותיו. אם כן הייסורים הם אמנם ירידה נמוכה, אך הם נועדו להרים אותנו, כדברי הפסוק "מקימי מעפר דל, מאשפות – ירים אביון, להושיבי עם נדיבי עמו (האנשים החשובים)", כלומר, הקשיים הם כמו מקפצה שעל מנת להגיע גבוה – יש לדרוך את הקפיץ כמה שיותר נמוך, וכלל שנדרוך את הקפיץ נמוך יותר בבחינה של "מאשפות", כך הצמיחה תהיה גבוהה יותר בבחינה של "להושיבי עם נדיבי עמו".

כאן יפנה המדריך לחניכים וישאל אותם: אנו נמצאים בתקופה ארוכה של מלחמה. האם גם בתקופה זו אתם יכולים להסכים עם העיקרון הזה? האם למרות כל הכאב, הצער והתפילות – אתם רואים דברים חיוביים שמתרחשים דווקא בתקופה זו?

המדריך יקשיב לדברי החניכים, וינסה יחד איתם להאיר נקודות משמעותיות בתקופה זו, כגון: מסירות נפש, התמסרות למען הכלל, חסד, אהבת ישראל, חיבור לזהות יהודית, וכדו'. המדריך יוכל להקריא לחניכים את הכותרות הבאות מתוך כתבות אמיתיות: "המלחמה הפכה את הישראלים לדתיים יותר "(פרופסור אסיף אפרת פורסם ב'זמן ישראל, 9.12.24, וכן באוניברסיטת רייכמן), "מאז תחילת המלחמה: עלייה ניכרת במספר הפונים לגיור" (ווינט, 15.4.24). ואלו כמובן רק מעט מתוך דברים טובים וגדולים שקרו מאז המלחמה בעם ישראל כגון: אחדות, גבורה, מסירות, תודעה אמונית ויהודית שמתחזקת.

המדריך יגיע עם החניכים להבנה כי נקודות אלו לא היו יכולת להתעורר ללא המציאות של המלחמה, וממש כמו הקפה במשל, שיכול להגיע למצבו המשובח רק על ידי המים הרותחים והשורפים – כך גם עם ישראל, ברגעי קושי הוא מוציא בעצמו רגעים ומעשים עילאיים ומשובחים שללא האתגרים לא היה מצליח להביא אותם לידי ביטוי.

שלב ג'- תחרות זריקת כדור

אחרי התובנה הזו, המדריך יבקש מהחניכים לשחק את המשחק "זריקת כדור", שלמרות שיש בו אלמנט דומה למשחק שלוש מקלות, יש בו גם חידוד לתובנה נוספת. מהלך המשחק: המדריך מחלק לכולם פתקי ממו קטנים, ומבקש מהם לכווץ אותו לכדור קטן ומהודק. לאחר מכן מנהלים תחרות זריקת כדור, קובעים קו זינוק, ובספירה לאחור כולם זורקים יחד את הכדור. המנצח הוא מי שהכדור שלו הגיע הכי רחוק.

בסוף המשחק, לאחר שיאספו כולם את הכדורים, ישאל המדריך את החניכים – מה ההבדל בין המשחק ששיחקנו בהתחלה של שלוש מקלות לבין זריקת הכדור, הרי בשניהם היינו צריכים "לקחת תנופה" כדי להתקדם?

לאחר שהחניכים יענו כל אחד לפי דעתו, המדריך יסביר להם שאכן על מנת שהכדור יגיע רחוק, צריך היה להניף את היד אחורה ובכך לקחת תנופה עבור הכדור, כמעט כמו במשחק שלוש מקלות ששיחקנו בהתחלה, אבל כעת, לאחר התהליך שעברנו בפעולה, מתחדדת לנו ההבנה שהקושי – הבא לידי ביטוי בתנופה לפני זריקת הכדור, הוא לא רק כדי להתגבר על המכשול שקיים בפנינו כמו במשחק שלוש מקלות, אלא שבהסתכלות רחבה גם הירידה – המתבטאת בלקיחת היד אחורה לפני זריקת הכדור קדימה, היא היא עצמה חלק מהעלייה וההתקדמות של הכדור והיא המשפיעה על המרחק הגדול אליו הוא יגיע. מדובר פה הרבה מעבר לצורך להגיע לעלייה ומהצורך להתגבר על מכשול שקיים. אדרבה! דווקא הירידה היא המנוע והדרך היחידה לאפשר את העלייה וההתקדמות קדימה גם ללא קושי הנמצא בפנינו, וככל שהתנופה ו"הירידה" יהיו גדולים יותר – כך ההתקדמות תהיה גדולה יותר, ובכך נוצרת מציאות חדשה שבה גם ה"ירידה" שמתבטאת ברגעי קושי ואתגר לאומיים כמו המלחמה הנוכחית – היא בעצם חלק מהטובה הכללית שה' מצעיד אותנו אליה.

שלב ד'- תקופת ההכשרה

לסיום הפעולה, המדריך יקריא לחניכים את הקטע הבא:

"כל התקופות שעם ישראל היה בשיא החשכות, מתוכן היה הזיכוך שהכשיר והביא את כלל ישראל לגילויי האור העילאיים שזכו להם אחר כך. וכן בכללות הבריאה, העולם על כל תלאותיו וצרותיו המה הכנה והכשרה לקראת אורו של משיח ועולם התיקון. וזה שייך גם בחייו של כל יחיד, שמחויב להאמין כי עמו אנוכי בצרה, בכל צרה יש עמו אנכי, שבתוך הצרה כבר מנצנצים ניצוצי אור גאולתו הפרטית" (נתיבות שלום, חוברת מאמרי חנוכה עמוד לז)

סיכום:

בסיום קריאת הקטע המדריך יסכם ויאמר:

לאחר שבשבוע שעבר עסקנו בבירור הטוב בעולם והצורך להכיר בו, השבוע עסקנו בבירור הנושא של הייסורים והאתגרים בחיינו האישיים – ובמיוחד הלאומיים – ומדוע הם נצרכים להיות חלק מהעולם. הבנו שלעיתים הצעידה אחורה ותחושת הירידה היא דווקא מה שעוזר לנו לקפוץ רחוק יותר, וכך גם האתגרים הם אולי מורידים אותנו לתקופת מה, אבל הם אלה שמצמיחים בנו תכונות שלא היינו יכולים לקבל בלעדיהם ובכך אנחנו מתפתחים על ידם. עיקרון זה נכון לחיינו בעם הן כלפי כל שנות הגלויות והצרות שעברנו, והן כלפי המלחמה והתקופה בה אנו נמצאים כעת. ראינו כיצד דווקא בתקופת קושי שבה "המים רותחים", דווקא אז, עם ישראל משבח את עצמו ומוציא מעצמו את החלקים הטובים והמאירים. מתוך הבנה זו עולה תובנה עילאית – והיא – שהירידה היא לא רק דרך וצורך כדי להגיע לעלייה ולהתגבר על מכשול מסויים, אלא שהירידה היא עצמה חלק מהעלייה וחלק מהטוב, וככל שהתנופה ו"הירידה" יהיו גדולים יותר – כך ההתקדמות תהיה גדולה יותר, ובכך גם האתגרים והקשיים האישיים והלאומיים הם חלק מהטוב האלוקי במציאות!

 

מערך פעולות "מאמינים בטוב"

שבוע ראשון – עניין של זווית – מעוז ונחלה – כחומר ביד היוצר

שבוע שני – טוב ה‘ לכל

גלעד ודביר – להאיר מתוך חשיכה
הראל ונווה – ויהי ערב ויהי בוקר
מעוז ונחלה – המקפצה הגדולה
חבב – והנה טוב מאוד

שבוע שלישי – ובטוב העולם נידון – מעוז ונחלה – נקודה טובה ועוד

שבוע רביעי – טוב עין הוא יבורך – מעוז ונחלה – עין טובה