הגנן

אני רוצה לספר לכם סיפור, נא לא לצחוק!
על אדם, גנן שגר אי- שם רחוק.
כבר מגיל צעיר טיפל בגינה, ועבר איתה את חייו בכל עונה ועונה.
בחורף, כשפרחו וצמחו לתפארת והדר, ובקיץ כשבניהם צמחו קוצים ודרדר.
אך הוא, עם כל הירידות והעליות תמיד נשאר נאמן, וטיפל במסירות ודאגה בכל שתיל קטן.
כך חלפו הימים, לרגע לא הרגיש שיגרה, טיפל בכל פעם בבעיה אחרת שנוצרה.

חברנו הגנן לא טיפל רק בתהליך הגדילה,היתה בו גם תפילה,
שתתגשם המשאלה,
ואם תשאלו איזו משאלה כבר אפשר לבקש מכמה פרחים שכבר יש..
אז תדעו שזה לא פשוט ולגנן היה קשה,
הוא לא ידע איך לעשות זאת, הוא פשוט רצה ש-
שיפסיקו להתחרות אחד בשני כי את כולם הוא אוהב, ל
א אכפת לו מי יותר יפה, לזה הוא לא שם לב!
הוא ביקש שימשיכו לגדול כגינה אחת גדולה ושלמה
ושאף פרח לא יתפאר על כך שהוא רב קומה.

לא כך רצה לראות את הגינה, כאב לו לראות את אוהביו שומרים טינה.
התפלל שאהבתו אליהם תתחלק בניהם ושידעו להעניקה בין חבריהם.
ןכך ניסה והשתדל להעביר זאת לפרחיו והם אהבוהו אך קשה היה להם ללכת בדרכיו.
הם המשיכו בשלהם, באותה תחרות, אך הוא שם לב שחלה השתנות.
והוא, הגנן שכ”כ אהב וחיבב למד מהם המון, וכמוהם פַרח וליבב.
הם לימדו אותו לצמוח, לצחוק ולאהוב, לתת, להעניק ולעיתים אף לכאוב.
ויום אחד, אחרי שנים רבות, חש הגנן צורך להשתנות. הוא הרגיש שהפרחים שלו,
השתילים השתנו וגדלו, את ילדותם משילים.

והוא אשר כ”כ אהב אותם ידע שצריך גנן חדש, לטובתם.
גנן אחר, שאת הגינה ירענן, שיֵלַמֶד לגדול, ושאת ליבו יתן…
הוא אסף אותם בידיו העיפות ורצה לומר- אך החל לבכות,
ובבכי הזה- מלא צער,פרידה וכאב, ידעו הפרחים מה בליבו, ידעו היטב.
וכל דמעה כזו, חמה ורטובה, נשארה על כל פרח, והעבירה את האהבה.
ובכך גם נשארה אותה המשאלה- שלא יהיו פרחים, אלא גינה אחת גדולה!!!
ובאושר רב אמר בליבו את זו-אשרַי שזכיתי לגינה כזו!!!