“כיצד מתמודדים עם המשבר הפוקד את בני הנוער בגלל תכנית ההתנתקות?”.
שאלה זו נשמעת מפי רבים. למרות הקושי לחזות את ממדי המשבר ואת הכיוון שהוא יתפוס,
ראוי להתייחס אליו ולהקדים תרופה למכה.
אך תחילה עלינו לדעת שמשבר לעת כזאת הוא טבעי לחלוטין. בהיבט מסוים הוא אפילו סימן טוב.
הוא סימן לאהבת ארץ ישראל של בני הנוער, הוא סימן לדבקותם באידיאלים,
הוא סימן שבני הנוער הדתי אינם חותמת גומי של החברה החילונית.
רק מי שמבין שתכנית ההתנתקות סותרת ערכים בסיסיים של ציונות ושל אמונה עשוי להיכנס למשבר בעקבותיה.
לכן, עצם המשבר מעיד על כך שמסרים תורניים וחלוצים מרכזיים הופנמו היטב על ידי בני הנוער.
כמו כן, רק מי שהאמין במדינה, בדרכה, בקדושתה, עשוי להגיב בצורה משברית למהלכי הממשלה.
מי שהתייחס בזלזול כלפי המדינה ולא ייחס לה שום חשיבות, לא אמור להתאכזב יותר מדי מהמהלכים הנוכחיים שלה,
מפני שאף פעם הוא לא נתן בה אמון. המשבר של בני הנוער מעיד שהם העריכו את המדינה ואת מוסדותיה,
ומכאן אכזבתם העמוקה ותסכולם הגדול.
המשבר של בני הנוער הוא לשבחם, לכן, אין הוא צריך לעורר דאגות רבות וחמורות.
פאניקה בגלל המשבר של הנוער, מוגזמת ומיותרת. המבקש לדאוג, יש לו באמת על מה לדאוג.
לא על בני הנוער שאצלם מתגלים סימני משבר, אלא על בני הנוער שאינם במשבר.
הוא צריך לדאוג ממצבם של בני הנוער אשר מגלים אדישות למצב וחוסר אכפתיות.
הם אדישים לנטישת חלקים של ארץ ישראל ומסירתם לאויב אכזרי, הם אדישים לגורל אחיהם,
הם אדישים לכיוון השלילי שהמדינה תופסת ולדינאמיקה השלילית שעלולה להיווצר בחברה הישראלית.
מי שאין לו משבר היום, סימן שהוא שרוי במשבר נורא, בבחינת “לא חלי ולא מרגיש”
(=הוא איננו חולה מרוב דאגות ואינו מרגיש). עליו אנחנו צריכים לדאוג: היכן רגישותו, היכן החינוך שקיבל,
היכן הערכים שלו? אם מה שקורה היום איננו מעורר אותו מתרדמתו, היכן מתחבא הזיק הציוני-הדתי השורשי שלו?!
שמא הוא גרורה של החברה הישראלית על כל חולשותיה?
אחד המשברים הצפויים הוא “מי בז ליום קטנות?”,
כלומר: בני נוער עלולים לבוז לתהליך הגאולה, למדינה ולמוסדותיה, מפני שהם “קטנות”.
נצטרך להתמודד עם המשבר הזה. אבל, תופעה חמורה מזו היא התופעה של אלו שאינם בזים ליום קטנות,
לא מפני שהעמיקו לברר שלמרות הכל אנו נמצאים ב”יום גדולות”, אלא מפני שאף פעם לא ציפו ל”יום גדולות”.
הם אף פעם לא ייחלו לגאולה גדולה ונשגבה, אף פעם לא ביקשו בכנות שה’ יצמיח מהרה את צמח דוד עבדו,
אף פעם לא חלמו על “מדינת התורה” ועל ארץ ישראל השלמה. המדינה כפי שהיא היום, על גונה החילוני ושחיקת ערכיה,
מספקת אותם, לכן הם אינם מרגישים שום צורך לבוז למדינה. הם לא מאוכזבים ולא מתוסכלים ממנה,
מפני שעולמם הערכי ושאיפותיהם הרוחניות והחלוציות נמוכים ואף מגרדים את הרצפה.
אדישות ורדידות ערכית הן מחלות קשות החייבות לעורר את דאגתנו יותר מהמחלה הנגרמת על ידי עודף ציפיות ערכיות לא מבוררות.
ובחזרה למשבר של בני הנוער – כיצד מתמודדים עם המשבר של “מי בז ליום קטנות” ודומיו, וכיצד מונעים אותו?
התשובה היא: עת משבר – עת לברר. הקדמת התרופה למכה היא לברר לעומק את משתנו הציונית-דתית: מהי גאולה?
מהו החלק המסור לה’ בקידום הגאולה ומהו החלק המסור לנו? האם ייתכנו נסיגות בגאולה? כיצד מונעים אותן?
מהו תפקידה של התנועה הציונית החילונית בתהליך הגאולה ומהי תגובתנו למשבר הציוני העמוק של החברה הישראלית?
מהו ערך המדינה? מהו ערך מוסדותיה? לשם מה אנחנו מתגייסים לצה”ל ומשרתים בו?
מה מקומה של ארץ ישראל בתוך מכלול ההשקפה שלנו? מדוע אנו משקיעים בה כל כך הרבה?
מהו תפקידה של ההתיישבות במלוא רוחב ארצנו? מהו יחסנו לחילוניות ולחילוניים? זוהי רשימה חלקית ועוד היד נטויה.
הכלל הוא: עת משבר – עת לברר. כמובן, צריך להרגיע את הנוער ולצנן את הרוחות, לפרק את המתח.
שינוי אווירה במישור הפסיכולוגי הכרחי על מנת לעבור את התקופה הקרובה בשלום.
אבל, הפעילות במישור הפסיכולוגי היא טפלה לפעילות במישור העיוני והלימודי.
לשם בירור וליבון שיטתי של שאלות הדור לא מספיק להשמיע נאום חד-פעמי (אפילו אם הוא חוצב להבות אש) אלא צריך לימוד רציף ועקבי.
כיום בני הנוער קשובים להסברים, הם מעונינים לקבל מסר מנומק, על כן אל נחמיץ את השעה.
במוסדות החינוך, מן הראוי היה להקדיש שעה יומית לליבון נושאים אלו, לכל הפחות עד סוף שנת הלימודים הנוכחית.
(הרב אלישע אבינר, בתוך ‘באהבה ובאמונה’ 512, ה’ אייר תשס”ה)
