צור ישראל

אי אפשר לומר שלא ידענו, שביום מן הימים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במאבק חזיתי מול תכנית של עקירת יישובים.

אבל לא ידענו שבאופן כל כך גלוי לעין “הם” לא יהיו איתנו.

חשבנו שאם יגיע יום כזה, הרי בראש המאבק נגד העקירה יעמוד אריק שרון. ואם לא שרון – נתניהו,

ואם גם לא נתניהו, ינהיגו את המאבק לימור לבנת וצחי הנגבי ודני נווה וישראל כץ.

הרי תמיד הסתתרנו מאחורי הגב שלהם, וקצת התכופפנו, שלא יראו את הכיפות.

שלא יחשבו שכל הענין הזה הוא רק עסק של דתיים. ועכשיו פתאום נפלו המסכות, והכל גלוי לעין.

האם אין חשש שיחשדו בנו, בגלל הכיפות והזקנים שלנו, שאנחנו לא באמת נלחמים מטעמים רציונליים והגיוניים,

אלא בעצם מונעים על ידי אמונה בתורת ישראל ותחושת משיחיות?

התשובה אולי מפתיעה: הם לא חושדים, הם יודעים.

כל המדינה מבינה שהשאלה העומדת לוויכוח הרבה יותר עמוקה מאשר מחלוקת בהערכת מצב,

 והיא נוגעת לנשמה היהודית של המדינה ולשורשי האמונה. אבל זה לא מאבק בין דתיים לבין לא דתיים.

חמישים חברי כנסת הצביעו נגד ההתנתקות

 (והכל יודעים שיש לפחות עוד עשרה שפנים, ביניהם חמישה שרים בממשלה, שאילו היתה הצבעה חשאית היו מצביעים נגד).

ולא רק בכנסת כך: הרי אילו זה היה מאבק של הדתיים בלבד, אנשי שרון לא היו פוחדים כל-כך ממשאל עם.

ההתעקשות המרושעת והצבועה, שלהם ושל השמאל, נגד משאל עם,

מעידה על חשש גדול בין היועצים והמומחים, שאולי רוב העם יצביע בעד גוש קטיף.

אחרי ויכוחים ממושכים, כותבי מגילת העצמאות התפשרו על הנוסח “מתוך ביטחון בצור ישראל”.

נוסח מעורפל במתכוון. בקרב על גוש קטיף נראה כאילו צור ישראל הולך ומופיע מתוך הערפל.

יהי רצון שיופיע לטובה.

(אורי אליצור, בתוך ‘נקודה’ 280, ניסן תשס”ה)