תורה עם החיים
על הפסוק “וחי בהם”, דרשו חז”ל “וחי בהם – ולא שימות בהם”. מכאן למדו חז”ל שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. אבל פשוטו של מקרא בא לומר שהתורה היא תורת חיים ולא תורה הנוגדת את החיים. הפסוק אומר: “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” (ויקרא יח ה). התורה היא איננה מטילה על האדם חובות אשר פוגעות באיכות החיים שלו אלא היא מאפשרת לו “לחיות”, “וחי בהם”.
בניסוחו של ה”משך חכמה” (הרב מאיר שמחה מדווינסק): “התורה לא ציותה צווים אשר יהיו קשים על חברת הגוף עם הנפש לקיימו”, כלומר, התורה מתאימה לאדם שהוא יצור המורכב מגוף ונפש. “וזה פירוש מאמרם (ב”זוהר”): רמ”ח איברים כנגד רמ”ח מצוות עשה, ושס”ה גידים כנגד שס”ה לא-תעשה, שהבורא יתברך עשה את האדם ישר שחלקיו (= חלקי נפשו וגופו) יתאימו עם חלקי התורה”. התורה מתחשבת בטבע האנושי ואיננה באה בדרישות מעיקות. היא מגבילה את מזונו של האדם (“מאכלות אסורות”), אבל איננה דורשת ממנו לצום או לפרוש ממאכל בצורה בלתי נסבלת.
התורה לא רק שאיננה נוגדת את החיים אלא היא מרבה חיים. לפי ה”משך חכמה” זה מפורש בפסוק בדברים י יג: “אשר אנכי מצוך היום לטוב לך“. מפרש ה”משך חכמה”: “כל התורה בכללה היא לטובת המין האנושי ולקיומו במיני (= כלל ישראל) ואשיי (= הפרטים בישראל)”. כלומר, התורה מטיבה לכלל ולפרט.
שמא ישאל השואל, אם התורה היא תורת חיים, מדוע היא מטילה מגבלות רבות על התנהגותו של האדם? משיב ה”משך חכמה” שציוויי התורה אינם “מחלישים את החומר וכוחותיו, רק כלליותיה המה דברים מחלישים את התאוה. לכן, לא קבעה (התורה) להתענות הרבה ולהתגודד”. הטבת חיי האדם כוללת גם מגבלות המונעות פגיעה באיכות חייו. כשם שהימנעות מעישון ומשתיית אלכוהול איננה פוגעת בחיים אלא מטיבה איתם, כך ההגבלות של התורה אינם נלחמות בחיים אלא בתאוות העודפות.
על כן קבעו הקדמונים שהתורה היא “מאוזנת”, איננה מכוונת לכוח נפש אחד על חשבון הכוחות האחרים, אלא מטפחת את כולם בשווה. לפי הרמב”ם זה רמוז בביטוי “חוקים ומשפטים צדיקים” (דברים ד ח). מכירים אנו את התואר ‘צדיק’ ביחס לאנשים, אך מה פירוש: חוק צדיק או משפט צדיק? משיב הרמב”ם (מו”נ ח”ב לט) שמשמעות המילה ‘צדיקים’ היא ‘מאוּזנים’. התורה היא מאוּזנת, היא איננה מגזימה לשום כיוון. “אין בהן (=במצוות) טורח והגזמה” כדוגמת הנזירוּת והסגפנוּת וכן אין בהן “תאוותנוּת והתמכרוּת” להנאות ולסיפוקים גופניים. התורה נקראת “תמימה” (“תורת ה’ תמימה” תהלים יט ח). מהי תמימוּת? איזון.
לכן, טוען הרמב”ם, אין קושי לקיים את התורה. ולזה רומז הפסוק: “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה’ אלוקיך ללכת בכל דרכיו” (דברים י יב). התורה עצמה מתייחסת לקיום המצוות כדרישה סבירה ואפילו קלה. התורה חוזרת על עיקרון זה פעם נוספת: “כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא” (שם, ל יב). ופירש הר’ אברהם אבן עזרא: “לא נפלאת היא – (המצווה אינה) דבר פלא, שתלאה (= שתתייגע) לעשות”.
התורה היא תורת חיים.
תורת כל החיים
התורה פונה אל כל חיי האדם. אין תחום שאין התורה עוסקת בו ומדריכה בו את האדם. “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” – התורה מדריכה את האדם בשבתו בביתו, במצב של מנוחה ויציבות, וגם בלכתו בדרך, במצב נזיל ודינמי, המאפשר משברים (הסברו של הרב צבי יהודה הכהן קוק). התורה מדריכה את האדם מרגע קימתו בבוקר ועד רגע שכיבתו בערב – “בשכבך ובקומך” – כלומר, התורה מקיפה את כל סדר יומו של האדם.
ספר “משנה תורה” לרמב”ם, מתחיל בהלכות “יסודי התורה” ומסתיים בהלכות “מלכים”. הלכות “יסודי התורה” הן ראשי פרקים של האמונות הבסיסיות, של השקפת העולם היסודית. הלכות מלכים עוסקות בהלכות מדינה, ובסופן – בעניני המשיח וימות המשיח. התורה מקיפה את הכל – הפרט והכלל, הרוח והחומר, האדם, החי הצומח והדומם.
לכך התכוון המדרש (שה”ש רבה): “אמר רבי לוי: כל מעשיהן של ישראל משונין מאומות העולם – בחרישתן, בזריעתן ובנטיעתן, בקצירתן, בעימורן, בדישן, בגורניהן, ביקביהן, בגגותיהן, בבכורותיהן, בבשרן, בתגלחתן, במניינן. בחרישתן שנא’ (דברים כ”ב) לא תחרוש בשור ובחמור, בזריעתן שנא’ (שם) לא תזרע כרמך כלאים, בנטיעתן שנא’ (ויקרא י”ט) וערלתם ערלתו את פריו, בקצירתן שנאמר (שם) ובקצרכם את קציר ארצכם, בעימורן שנא’ (דברים כ”ד) ושכחת עומר בשדה, בדישן שנא’ (שם) לא תחסום שור בדישו, בגורניהם ביקביהם שנאמר (שמות כ”ב) מלאתך ודמעך לא תאחר, וכתיב (במדבר י”ח) כתבואת גורן וכתבואת יקב, בגגותיהן שנא’ (דברים כ”ב) ועשית מעקה לגגך, בתגלחותיהן שנא’ (ויקרא י”ט) ולא תשחית את פאת זקנך, במנינם שנא’ (שמות ל’) כי תשא את ראש בני ישראל וגו’, ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה”. כל אורח חייו של האדם מישראל שונה מזה של אומות העולם, מפני שהתורה מקיפה את כל החיים.
התורה מקיפה לא רק את חיי היחיד והקהילה אלא גם את חיי האומה והמדינה. לכן, כתב המלך שני ספרי תורה, כפי שפירש הראי”ה קוק זצ”ל (מאמרי הראי”ה עמ’ 174): “‘ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש’ – התורה והממלכה בישראל קשורים זה עם זה קשר בל ינתק.
המלך בשבתו על כסא ממלכתו, כתב לו את ספר התורה המיוחד לו, משנה התורה, כתיבה מיוחדת בתור מלך מושל על העם ומנהיג את החיים החברתיים של הכלל, בנוסף לספר הרגיל שכל אחד מישראל צריך לכתוב לעצמו בתור בן ישראל מצד החובה של ‘ואתם כתבו לכם את השירה הזאת’. מה אנו למדים מחובה ממלכתית זאת? שקבלת התורה בישראל קבלה כפולה היא: קבלת חובת היחיד בתור יחיד השייך לכלל, לכללות האומה בקדושתה; וקבלת התורה בתור אומה המנהיגה את חייה החברותיים, בתור לאום”.
בהמשך דבריו מדגיש הרב קוק את הקושי המיוחד ב”שמירת התורה הכללית הממלכתית”: “מלאכת הצירוף (= הזיכוך) של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים, הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי”.
בעת שישבנו בגלות, התכווצה התורה להדרכת הפרט והקהילה. המימד הלאומי של התורה נעלם כיון שפסקה הפעילות הלאומית של עם ישראל. חיינו בצל הגויים, והם הכתיבו לנו את צורת החיים שלנו. לכן, כל המצוות הלאומיות התבטלו. עם שובנו לארץ ישראל מתחדשת האפשרות לקיים את המצוות הלאומיות. בחזוננו אנו רואים כיצד התורה מכוונת את מדיניות הבטחון והכלכלה, התקשורת החינוך, הסעד והמדע, החוץ והפנים.
גם יתר המצוות שהתאפשר קיומן בגלות ברמת הפרט והקהילה נפגעו מפני שהתורה היא ביסודה תורת חיים לעם. זו הסיבה שהתורה לא ניתנה לאבות (אברהם, יצחק ויעקב) למרות קדושתם העליונה (מהר”ל). התורה ניתנה לעם ישראל בהר סיני. לכן, בעת שהיינו בגלות נפגעו כל המצוות כולן, כיון שהן הפכו לתורת חיים הפונה רק אל הפרט. השיבה לארץ ישראל מחדשת את האפשרות לחיות תורת חיים ברמה של הכלל. הראי”ה קוק זצ”ל כינה את תורת החיים לכלל בשם “תורת ארץ ישראל”.
“ההבדל שבין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ: כל מה שהוא קטן ופרטי כשהוא נסקר מצד תורת חוץ לארץ, נעשה גדול וכללי מיד כשהוא שואף את אוירא דארץ ישראל בקרבו. תורת חוץ לארץ אינה מכרת רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחמרית, הזמנית והנצחית. לא כן היא תורת ארץ ישראל. היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה, בעד נשמתה ורוחה, בעד גופה ונפשה, בעד ההוה של כולה, ובעד העתיד של כולה, ובעד הרושם החי של העבר של כולה כאחד” (מאמרי הראי”ה עמ’ 78).
למדנו שמימוש אידיאל “תורת חיים” בשלמותו תלוי בשיבת ציון, שזוכים אנו לה בדורנו.
עוז וענווה
צריך הרבה עוז כדי לדגול בתורת חיים מלאה בימינו אלו. צריך עוד יותר עוז על מנת לממש אותה בחיים.
יש הטוענים שעבר זמנה של התורה, שהיא איננה מתאימה לחיים המודרניים. היא מיושנת ואיננה תורת חיים. לכן, דרוש עוז לעמוד מול כל הקולות הלועגים לתורה, המבקשים לפגוע בה, לשנות אותה או לקצץ בחלקיה הבלתי “רלוונטיים”. נקרא בעוז שתורתנו היא תורת חיים – לפרט ולכלל.
דרוש הרבה עוז כדי להאמין באידיאל של תורת חיים. מנה של עוז גדולה יותר דרושה לנו כדי לממש את האידיאל של “תורת חיים”. אנחנו חייבים לאגור כוחות נפש רבים על מנת לחיות את התורה בשלמותה, על כל דקדוקיה, בלא לקצץ חלקים ממנה. התורה היא תורת חיים לא רק בתיאוריה אלא גם להלכה ולמעשה. “לא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר”. לא נסתפק בדיבורים על תורת חיים אלא עלינו להשתדל לחיות את תורת החיים.
יחד עם זה, עלינו לשים לב לצירוף המילים “העוז והענווה”. רבנו, הרב צבי יהודה זצ”ל, היה רגיל לומר ששני חלקי צמד המילים (העוז וענווה) אינם סותרים זה את זה. הכיצד?! כיצד נגלה עוז יחד עם ענווה? הרי הענווה דורשת כפיפות ורכּוּת, ולעומתה העוז דורש זקיפות וחוזק! הילכו שניהם יחדו?! התשובה היא שבתוכינו פנימה, עלינו לגלות עוז, לא להתקפל מהרעיונות שלנו, לא לסגת מהם ולא להתבטל בפני הזולת, אלא להתקדם בעוז ובנחישות למימוש האידיאל שלנו. עלינו להאמין בדרכנו ולהתחזק בה. אבל כלפי חוץ – עלינו לגלות ענווה. לא לזלזל בזולת, לא לבוז לו, לא להתנשא עליו, לא להבליט את היתרון היחסי שלנו.
דווקא הענווה עשוייה לתרום לעוז הפנימי. במקום לבזבז כוחות יקרים בעימותים עם הזולת ובהחצנה, נמקד את כל כוחותינו בעבודה פנימית של התקדמות והתפתחות בעוז.
מילות סיום
“תורת חיים בעוז” מקפלת שלושה יסודות מרכזיים:
א. התורה פונה אל החיים ומשתלבת בהם.
ב. התורה פונה אל כל החיים.
ג. דרוש לנו עוז אמוני ועוז מעשי כדי לממש בימינו את האידיאל של “תורת החיים” במלואו.
