גדי התהלך בחדר מחשבים כשעל מצחו נחרשים קמטים: הוא עורך את עיתון בית הספר, מחר העיתון אמור להופיע, ועדיין אין לו כותרת ראשית.
ואם תאמרו- עיתון בית ספר- מה בכך? לא כך הוא הדבר: כיתה ח’ צריכה לאסוף כסף למסיבת הסיום.
גדי יו”ר ועד התלמידים העלה רעיון להוציא עיתון שאותו ימכרו וכך ישיגו את הסכום הדרוש. הרעיון נתקבל בהתלהבות- פעם בחודש נוציא עיתון. ומי אם לא גדי נבחר להיות העורך הראשי.
ואכן נכתב עיתון לתפארת: חידות ובדיחות, סיפורים בהמשכים וסקרים,
דבר המנהל וכתבות מעניינות.
אך דבר אחד חסר- העמוד הראשון. מה תהיה הכותרת הראשית?
“החוצה, החוצה, אני צריך לנעול כאן”- קטעו קריאות את מחשבותיו של גדי.
היה זה אברהם השרת הזקן.
“יש לי אישור” אמר גדי והגיש לאברהם אישור מהמנהל להשאר היום עד 16:00 בחדר מחשבים. אברהם החזיק את הפתק ושאל “עד מתי?”. “עד ארבע”, ענה גדי.
“מדוע הוא שואל? זה כתוב בפירוש!” -חשב בלבו. לפתע הבזיקה בגדי הידיעה:
אברהם אינו יודע לקרוא.
“מצוין” , חשב גדי, “כבר יש לי כותרת למחר…”.
העיתון היה הצלחה מסחררת, הגיליונות נחטפו כלחמניות טריות.
“אברהם השרת אינו יודע לקרוא” -זעקה הכותרת. תלמידי כל הכיתות הצטופפו מסביב לגדי כדי לקנות את העיתון. כולם דיברו על העיתון ובעיקר על הכותרת הראשית…
“אני כבר מזמן חשדתי בכך” -לחשה המזכירה לאחת המורות.
“זה באמת מסביר הרבה דברים”, ענתה המורה. גדי היה שיכור מהצלחתו.
איש לא שם לב שאברהם נעלם כליל.
יומיים לאחר מכן יצא גדי מכיתתו בסיום הלימודים כשהוא שורק להנאתו.
הייתה לגדי סיבה לשמוח, בכיסו היו 500 שקלים הרווחים ממכירת העיתון.
ליד הדלת עמד ילד קטן ושאל “אתה גדי?”
כשענה בחיוב החל לספר:
“קוראים לי דוד ואני בכיתה ד’, ואברהם השרת הוא שכן שלי.
כבר מזמן ידעתי שהוא לא יודע לקרוא ולפני חודשיים התחלתי ללמד אותו.
אבל עכשיו העיתון שלכם הרס את הכל! אברהם לא מעיז לצאת מהבית.
מרוב בושה הוא עזב את העבודה. רציתי רק שתדע למה הכתבה גרמה..”
-עיניו היו מלאות דמעות.
“אני לא התכוונתי…” -מלמל גדי.
הכסף שבכיסו צרב.
