ממורה למחנכת

זה סיפור מיוחד – על אנשים מיוחדים ביחסים בין בני אדם.

כמה מילה או תגובה שלא במקום יכולה להרוס,

ואילו קצת תשומת לב ורגישות לאחר יכולים לשנות את חייו של אדם.

אספר לך סיפור,

על המתנה היפה ביותר שאפשר לה, לנפש לתת.

ביום הראשון, בשנת הלימודים החמישית, בכיתה אחת, בבית ספר אחד,

נכנסה המורה, גברת טומפקינס, לכיתה, ומבלי משים, בברכה את תלמידיה,

 ואמרה להם דבר שקר נורא.

היא אמרה להם:
"שלום תלמידים, ברוכים תהיו בכתה, דעו לכם כי אתם כולכם ילדי,

ואת כולכם אני אוהבת במידה שווה". אך שקר היה זה, כי בשורה הראשונה,

 בספסל שבדיוק ממולה, ישב לו ילד שונה מכולם.

בגדיו לא היו כה נקיים, וגם קצת מקומטים, ונעליו מרופטות במקצת,

 ומבטו כנודד למקום אחר, בוודאי לא אליה.
ואת הילד הזה, היא מייד…, לא כל-כך אהבה, בלשון המעטה. וכאשר ביומן הסתכלה,

ואת שמות כל התלמידים קראה, והטעימה את שמם בהגייה נכונה,

את טדי ארקוויסט, זה שמו, מלמלה בחופזה, כי אותו, היא לא כל-כך… אהבה.

כמה שמחה המורה, כשבדקה את עבודות הילדים, מהחופשה הגדולה, וסימנה בעט כחול,

או ירוק, הערות כמו: כמה טוב, או, כמה נפלא,

אך דבר לא נתן לה את הריגוש ואת הרגשת העוצמה של "להיות מורה",

כמו לכתוב בעט אדום במחברת של טדי: לא כך זה היה', או, 'אין זה נכון',

ובסוף לכתוב בגדול את האות נון, שמשמעה נכשל'.

ומאז, בכל יום שלימדה בכיתה, את כולם היא שיתפה, למעט טדי,

שאותו, בלשון המעטה, היא לא כל-כך… אהבה.

יום אחד, כאשר הייתה המורה, גברת טומפקינס, צריכה לכתוב גיליונות הערכה,

ולרשום המלצות להמשך השנה, לקחה את הגיליונות של כל הילדים, מהשנים שעברו, לעיון.

את הגיליון של טדי, היא שמה בסוף, כי אמרה בליבה, כי זה לא יכול להיות מעניין,

ומה כבר אפשר לחדש לה על הילד הזה שתקוע לה כך בין העיניים, בשורה הראשונה,

בספסל שבדיוק ממולה, הרי היא יודעת בדיוק כי הילד הזה ייכשל, וחבל להוסיף עוד כל מילה…

והיא עוברת על גיליונות כל התלמידים, ומהנהנת בראשה להסכמה,

שאכן האבחנות בעבר, נעשו כהלכה. ולבסוף, הגיעה לגיליון של אותו טדי ארקוויסט,

 והחלה לקרוא.

המורה בשנה הראשונה, כך כתבה: "טדי הוא ילד מבריק וחכם, חבר של כולם,

 יודע כמעט כל דבר בעולם, ערני, מתעניין, ושואל שאלות, משתתף בכתה בכל נושא ושיחה.

הישגיו בלימודים, הם מעבר למצופה, וציוניו לעילה ולעילה. – הוא חלומה של כל מורה."

הנידה גברת טומפקינס בראשה בפליאה, והמשיכה.

המורה בשנה השנייה כך רשמה:
"טדי הוא ילד נבון. הוא מבין היטב את החומר הנלמד בכתה.

הוא מוטרד ממחלתה של אימו, ומידי פעם כאילו ישנו אך איננו, אך עם זאת,

הוא משתדל שלא להחמיץ לימודים. הישגיו בלימודים טובים מאד וציוניו משביעים רצון.'
שוב הנידה, המורה, גברת טומפקינס, בראשה, והמשיכה בקריאה.

המורה בשנה השלישית, כתבה בגיליון ההערכה את אלו הדברים:
'טדי, מאד חולמני בכיתה. מותה של אימו, היה לו חוויה קשה ביותר,

 והוא טרם הצליח להתאושש ממנה, אך עם זאת, הוא משתדל ללמוד כמיטב יכולתו.

חבל שאין זה מספיק. הוא לא משתתף בשיעורים, ואינו יוצר קשר עם חברים.

הישגיו בלימודים די דלים, וציוניו לא כל כך טובים."

הפעם, לא הנידה המורה גברת טומפקינס, בראשה, ומבלי להניד עפעף,

מייד נטלה את הגיליון הבא, וקראה.

המורה, בשנה הרביעית, כתבה כי:
"טדי הוא ילד מוזר, הוא יושב בכיתה ובעצם, מלבד לתפוס מקום שם, הוא אינו עושה דבר.

מחברותיו מקושקשות למדי, ילקוטו אף פעם אינו מסודר. את שיעוריו הוא כמעט לא מכין,

ולפי הבחנתה, אין לו חברים. הישגיו בלימודים דלים, וציוניו נמוכים.

ספק אם יוכל לקבל את תעודת הגמר בתום הלימודים."

הבינה עתה, המורה גברת טומפקינס שבעצם היא טעתה, והחליטה,

שמאותו היום אין היא רוצה עוד ללמד. רוצה היא רק לחנך, להדריך ולהקנות ערכים.

ומאותו היום בכל יום בכיתה, ניגשה אל טדי הביטה במחברתו,

העירה לו בשקט, ותיקנה את שגיאותיו, ואם היה צריך, גם ביקשה ממנו להישאר איתה מעט,

להסביר לו שוב, עוד פעם אחת.

לקראת תום שנת הלימודים, כנהוג בבתי ספר רבים, הביאו הילדים מתנות למורים.

 וכולם הביאו מתנות עטופות במיטב העטיפות, וסרטים מתנפנפים ומסתלסלים,

כדי להדגיש את המתנה שלהם. כולם חוץ מטדי. וכולם צחקו לו,

כשהגיש את השי שלו, עטוף בנייר אריזה מקומט, שהביא מהמכולת.

המורה, בצעקה חזקה, היסתה את כולם. "מה קרה לכם, השתגעתם?,

הרי המתנה הזו היא הטובה בעולם' (ועדיין אינה יודעת את תוכנה).

ודממה בכתה. והמורה גברת טומפקינס, פותחת, מכל המתנות, דווקא את זו של טדי,

 ומוציאה משם צמיד ישן, מעוטר באבנים ירוקות מזויפות, וחלקן אף חסרות,

ובקבוק של בושם שחצי ממנו חסר. והיא קוראת לטדי,

 ומבקשת ממנו שיענוד על ידה את הצמיד, ומתיזה על צווארה, מעט מהבושם.

בצהרים, כשחזרה אל ביתה, על גרם המדרגות, מחוץ לדלת,

 הופתעה לראות את טדי, מחכה לה. כששאלה אותו, מה הוא עושה פה,

אמר לה:

'רציתי רק להודות לך על שהזכרת לי את אימי כשענדת את הצמיד שלה

ולרגע קט אף הדפת את ריחה'.

חייכה המורה גברת טומפקינס, ליטפה את ראשו של טדי,

הודתה לו על התשורה הנאה, ושלחה אותו הביתה.

סוף השנה הגיע, טדי די הצליח להתקדם, ובעצם,

הוא נקרא לבמה לקבלת תעודה מיוחדת, כי סיים הוא שלישי, מכל השכבה.

אחרי מספר ימים, קיבלה המורה גברת טומפקינס,

מכתב ובו כתוב: "תודה על כל העזרה שעזרת לי. היית לי מורה נפלאה."
על החתום: טדי ארקוויסט

אחרי שלש שנים, בסוף הלימודים בבית הספר,

טדי קיבל תעודת הוקרה והצטיינות יתרה על הישגיו המרשימים בתקופת הלימודים.

המורה גברת טומפקינס, קיבלה עוד מכתב, ובו נאמר:

 "תודה לך מורתי על התמיכה והעידוד שנתת לי".
על החתום: טדי ארקוויסט.

אחרי ארבע שנים נוספות, שוב קיבלה המורה גברת טומפקינס,

מכתב ובו מספר לה על לימודיו בתיכון, וכיצד הצליח שוב לסיים ראשון, ושוב כתב לה :
"לא הייתה לי עדיין מורה כמוך."
ועל החתום היה טדי ארקוויסט.

חלפו עוד ארבע שנים נוספות, ועוד מכתב מגיע, והפעם מהקולג'..

ופעם נוספת למדה המורה כי טדי כרגיל הצטיין, וזכה במלגת לימודים,

ושוב הוסיף כי מורה כמוה, לא הייתה לו.

ועוד ארבע שנים, עברו. המכתב שהגיע היה במעטפה מהאוניברסיטה, ובו נכתב:

"מורים רבים לימדוני עם השנים, הביאוני להישגי הנאים, גם אם הפעם,

 התחרות הייתה קשה כי היו כאן הרבה תלמידים מצטיינים,

 ולא נורא אם הפעם סיימתי רק שני, אך רוצה אני להגיד לך זאת,

 כי מורה כמוך לא הייתה לי עוד, וכנראה שגם לא תוכל כמוך להיות.

תודה לך מורתי על האמון שנתת בי, ועל המאמצים שהשקעת בי,

והראית לי את הדרך להצליח.

והחתימה הפעם הייתה ארוכה מתמיד, כתוב בה:
דוקטור תיאודור ארקוויסט.