מתאים ל: שבת, יום חול
עמדתי מובטל, אבל וחפוי ראש מול פקיד לשכת התעסוקה.
“אדוני מחפש עבודה?” הוא שואל בעיניים מבטלות.
-“כן,” אני אומר, “משהו מכובד, ואפילו מכביד,” כשאני מנסה עדיין לשמור על פירורי גאוותי.
הוא עלעל, מצמץ, כחכך, צחקק ושוב עלעל:
-“מורה?? אדוני רוצה להיות מורה?”
-“כן, בוודאי,” גאווה בגרוני ולא רעד בקולי. ודמיוני פרש כנפיים, כיצד יושב לי כבודי שנגזל.
ראיתי עצמי עומד בכיתה וידי פרושות כמנצח, עיני נוצצות בגאוות הידע והסמכות,
ומולי תלתלים סדורים ועפעפיים מרותקים. ואני מלמד ומקשה, ושואל ומפתיע,
וכותב ומוחק, ומגביה קול ומטעים כראוי, והזרם …
הו הזרם המתוק של החשמל המדגדג עובר בי, גולש ממני אל הפיות הפעורים,
האוזניים הכרויות והעיניים הפקוחות לרווחה. והכול אומר שירה,
והכול קורא תודה, הללויה!…
-“לאדוני יש תעודות?” מצניח אותי הפקיד ארצה.
-“בוודאי, תיק מלא תעודות, במה להתחיל?”
אני שואל, מעפעף עין בסיפוק של הערכה עצמית.
“תעודותהמעידות על השכלתך, בבקשה.” ואצבעות ידיו מתופפות על שולחנו.
אני שולף-מלטף את תעודות התואר השני במקרא, לשון, ספרות וארכיאולוגיה,
ומניח אותן בגאווה על שולחנו,
ואיני שוכח להניח מול עיניו גם את תעודת ההוראה שהוענקה לי לאחר לימודים של
שנתיים בחוג לחינוך באוניברסיטה.
הפקיד מרפרף בחוסר חשיבות ומניח בצד.
-“אדוני עבר קורס בקרב מגע ?! אדוני יכול להיקלע למצוקה בכיתה ויהיה עליו להתגונן !!”
-“בוודאי” ואני שולף תעודת בוגר קורס ג`ודו, ג`יאוג`יצו, “אפילו חגורה בקרטה,
” ואני מנקה באצבעי הקטנה פירור לא נראה מן התעודה המוצהבת,
אךהדופק מחסיר פעימה.
הפקיד מביט במבט מפוקח: “אדוני ישתדל רק להדוף מכות, וידאג רק להתחמק מהן,
ולא ייטול יוזמות ולא יחזיר, יש חוק זכויות לתלמיד. אדוני בוודאי שמע על כך?!”
אני מבטל תהייה זו ושולף תעודת משפטן.
אנחת רווחה בקרבי. מה טוב שידידי כבר הכינני שאזדקק לכך מול התלמיד ומול הוריו התובעניים.
-“לאדוני יש קול חזק ועמיד?” מקשה הפקיד.
-“בוודאי” ואני שולף תעודת גמר בקורס לפיתוח קול, חיזוק שרירי הגרון ומיתריו,
תעודת הסמכה לנושם-סרעפת ומדבר-מבטן. “אני יכול להדגים” וקולי טנור.
“מה טוב שהכינותי עצמי,” אנימהרהר בהקלה.
-“לאדוני יש ידע באילוף?”
“???” אגלי זיעה ראשונים עלמצחי.
-“אדוני יכול להיפגש שם עם תופעות שאין הוא רגיל אליהן:
שיהוקים, גיהוקים, קרקורים, צרחות, צעקות, משיכות, נשיכות, בעיטות, חבטות, יללות,
דהרות פראיות… אני מקווה שלאדוני הסבלנות והיכולת להתגבר על כך?”
-“א-דו-ני !” אני אומר לו בקול גאה, ומושך כל הברה והברה.
אתה מדבר עם אומן, עם מומחה, מקצוען ברמה,” ו
אני מראה לפקיד המביט בתימהון תעודה, כי בארץ גלותי, בטרם עליתי ארצה
, הייתי מאלף אריות בקרקס העירוני. ולהדגמה קלה תקתקתי בלשוני,
מצמצתי בשפתי וליטפתי לאותו פקיד על פדחתו.
-“אדוני חייב לדעת שיהיה עליו להתמחות גם ב `זהירות בדרכים`,
`הכנה לצה”ל`, `פחד מבחינות`, `חשש מלחצים`, `זיהוי מתייאשים`
, לימוד `לקויי למידה`… אני חש שכפות רגלי מזיעות.
-“סססססליחהה..” אני מנסה, והוא ממשיך:
-“אדוני יצטרך להיפרד מביתו למספר ערבים ארוכים בשנה: טיול שנתי, סיורים לימודיים,
ערבי-תלמידים, מסיבות, הצגות, בילויים, אספות מורים, אספות הורים, ישיבות מחנכים,
ישיבות מורי המקצוע, אספות כלליות, מועצות פדגוגיות, התרמות…
אדוני כבר היה בהצגת תיאטרון עם מאתיים תלמידים…???”
-“אדוניי חתום לי כאן, כי ברור לו, שבדיקת מבחנים עד השעות הקטנות של הלילה,
התכוננות לשיעורים, הכנת תרגילים, חיבור מבחנים, תיקוני עבודות בסופי שבוע,
הם על חשבונו, חשבון זמנו וחשבון החשמל שלו… ויידע אדוני,
כי הוא צפוי לשיחות ליליות רבות עםהורים טורדניים,
שזמנו הפרטי של אדוני אינו נחשב בעיניהם.”
אני מכחכח בגרוני, דופק קלות על השולחן, מנסה להסב תשומת לבו,
ולעוצרו משטף דיבורו, אך הואממשיך לירות ללא עפעוף:
-“אדוני חייב לדעת, כי בלילה, בטיול מדברי,
יצטרך אדוני לנטוש את מיטתו הנוחה וללון עם עשרות תלמידיו המרעישים,
ובמקום יצועו הטוב ירבץ אדוני על החול או על אבנים או באוהל בדואי צפוף.
אדוני חושב שהוא יישן, אול פחות יצליח לעצום עיניו, אחרי יום של טיול מפרך?
אדוני טועה, הוא יצטרך להסתובב טרוט-עיניים ולהשגיח היטב שלא יקפצו לים או יתגנבו לעיר הקרובה, ולמחרת, אחרי ליל השימורים, ייאלץ אדוני לקפץ בוואדיות, ולדלג על ההרים,
ולהמשיך להשגיח על השיות חסרות הרסן, שלא ירוצו ויפלו, חס ושלום,
או יפצעו או יצנחו אל תחתיות תהום, רחמנא לצלן.”
-“אבל יש חופשות,” אני אומר לו בייאוש גובר, אוחז בקרש הצלה אחרון
, וכבר דמעות בעיני, “יש חופשות,” אנוח, ארגע, אאסוף כוח…”
-“תשכח מזה,” מלעיגות עיניו, וזוויות פיו מלגלגות:
“השתלמויות, השלמות חומר, ישיבות, הכנות… טרום ישיבות… טרום הכנות…”
הכול מחשיך בעדי, והנשימה כבדה.
-“אני רואה, שאדוני חש ברע, אולי מים?” וכוסו בידו.
גרוני יבש, ואני מלחשש במבוכה: “ואני בסך הכול רציתי ללמד תנ”ך, אהבת ישראל, קצת היסטוריה…” וידי צונחות בייאוש גלוי אל צדי גופי.
-“אולי אדוני מבקש עבודה קלה יותר?” אני חש בקולו סימפטיה והשתתפות בצער.
-“כן,” אני אומר לו בהקלה רבה ובתקווה. “אני מבקש ממך לרשום אותי לעבודה במחצבות”…..
