מחלקת הדרכה

נושא: תורה
תת נושא: תורהתורה ומצוותתרבותתרבות ופנאי
סוג פעילות: פעולה
מתאים לגיל: חב"ב (ט ומעלה)
רמת פעילות: קלילה

השקפת התורה על יופי ואסתטיקה (פעולה)

מתאים ל: שבת, יום חול


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


אל תסתכל בקנקן (פעולה)


כך מתנהג עם קדוש (פעולה)


 


 


 


(בפעולה משולבים חלקים ומקורות מתוך החוברת "ניצני החיים" מאת הרב אורי שרקי,


באדיבות אורים (ע"ר) contact@ourim.org)


 




החניכים יפתחו יחס נכון לאסטטיקה.



כאשר אנחנו מדברים על תרבות, אחד העניינים שעולים ומסעירים את רוחנו הוא האסטטיקה.


כידוע, יהודים לא אוהבים אסטטיקה, העם היהודי לכל אורך הדורות בגלות לא נתן לצד הזה מקום והתעלם ממנו, כמו העם היהודי גם הגויים הכפריים אמנם לא נטלו חלק בתרבות ובאסטטיקה בפרט.


אסטטיקה הוא תחום שנוגע ביופי, לאו דווקא באופנה (בגדים), אלא גם באומנות הפיסול ובציור וכד'


שם הצד האסטטי תופס חלק נכבד. 


 






נפתח במספר שאלות:



-איך אנחנו מרגישים כלפי יופי?


-האם היותנו אנשי דתיים מחייב אותנו לזנוח באופן יחסי מינימליסטי את העיסוק ביופי?


-האם ליופי יש חשיבות בעבודת ה'?


-מה לדעתכם יכולה להיות הבעיה בעיסוק באסטטיקה? מה הן הסכנות?



 


ננסה לא לרדת ליופי ברמת התלבושת וכד' אלא לדבר על מהות היופי באופן כללי בשבילנו.


(אצל הבנות אפשר להכניס גם את נושא הלבוש)


הדיון שלנו לא מתעסק עם דברים טמאים או בעברות,


אנחנו מדברים בתוך גבולות הדברים שאינם טמאים ואינם בגדר עברה.


נכון, התרבות היום והרבה דברים הם גסים ומלאים כיעור,


אך לא עליהם אנו דנים.. ובודאי בתחום האסטטיקה הדברים מעט יצאו מכלל שליטה,


אך אין זה אמור למנוע מאתנו להתעסק בתחום מתוך קדושה.


אנחנו ננסה בהמשך להבין מדוע האסטטיקה היום הגיעה לאן שהגיעה.



 


בחז"ל ישנן כמה מקומות בהן ניכר הרתיעה מן היופי, נקרא את הסיפור:



"אמרה ליה: בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער?


אמר לה: למדי מבית אבוך במה מניחין יין?


אמרה ליה במאני דפחרא


אמר לה: כולי עלמא בפחרא ואתון במאני דפחרא אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא


אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא וסרי


אמר לה: אף אורייתא כן " (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף נ/ב)


 



תרגום:


מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהיה מבקר אצל הקיסר ומשוחח בדברי חכמה,


ויום אחד אמרה לו בתו של הקיסר: "אי! חכמה מפוארת בכלי מכוער!".


שאל אותה רבי יהושע: ממה עשויים הקנקנים שבהם אביך שומר את היין?


השיבה בת הקיסר: מחרס. הקשה רבי יהושע – האם כך ראוי,


שְיֵינו של הקיסר יהיה שרוי בכלים פשוטים? – ויעץ לה להחליף אותם לכלי זהב וכסף.


היא עשתה כעצתו, והיין החמיץ. אמר לה רבי יהושע: כך גם ראוי לתורה!


 



נשאל את החניכים:


-מדוע לדעתכם בת הקיסר הביעה פליאה על אדם בעל חכמה כזאת שנראה כך?


-מדוע לדעתכם רבי יהושע אומר שראוי לתורה כלי מכוער?



 


נקרא את הקטע הבא ונסכם עד כאן:



"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר:


 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (מסכת אבות ג/ז)



 


-מה משמעות הסיפור ומשמעות המשנה בה מתנגד רבי שמעון להתפעלות מיופי האילן עד כדי מתחייב בנפשו?



 


ברור כי חז"ל נרתעים מהיופי, השאלה היא למה?



 


ההתפעלות מן היופי מבטאת (במקרה הטוב כמובן) התפעלות מן הטבע,


התפעלות מן הטבע עלולה לשאוב את האדם אל תוכה ולהשאירו על פני השטח בלבד,


להשאירו רדוד ושטחי. דבר נוסף, חז"ל רצו להרחיק מרגשות אלילים,


עבודת האלילים סגדה לטבע וראתה בו אלוה.


במשנה רבי שמעון אף חריף יותר, ההתפעלות מן הטבע מנתקת אותך ומשאירה אותך בעולם אחר לחלוטין- עולם נטול חיים וע"כ 'מתחייב בנפשו'!


 



נשאל את החניכים:


– האם לדעתכם כאן זה נגמר? יהודים ואסטטיקה זה הולך יחד?


– אם לא- מדוע לדעתכם היחס החששני- מעיין הוא נובע?


– מה היה פעם/תמיד זה היה כך?



 


בואו נראה יחס אחר שגם כן מצוי בחז"ל… נקרא יחד:



"רבי אלעזר חלש..


על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא.


חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר …


אמר ליה: אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אפשת- שנינו:


"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים!


" ואי משום מזוני- לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות.


ואי משום בני- דין גרמא דעשיראה ביר ..


אמר ליה: להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא


אמר ליה: על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו"


(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה/ב )


 



תרגום חופשי:


רבי אלעזר חלה, ורבי יוחנן בא לבקרו. הבית היה חשוך,


גילה רבי יוחנן את זרועו ויצא ממנה אור. התחיל רבי אלעזר לבכות,


 ורבי יוחנן ניסה לנחמו – אם אתה בוכה משום שלא למדת הרבה תורה – שנינו:


"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים";


אם אתה בוכה משום שהיית עני – לא כל אדם זוכה לעושר (שני שולחנות);


אם אתה בוכה משום שהיו לך ייסורים – לי מתו עשרה בנים.


השיב לו רבי אלעזר: אני בוכה על היופי שלך שעתיד לבלות בעפר.


אמר רבי יוחנן: על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם.



 


– האם לדעתכם אנחנו רואים כאן יחס אחר ליופי?


– מאיפה לדעתכם הוא נובע?


– האם מדובר כאן ביופי במובן הרגיל שלו?



שימו לב! רבי יוחנן מנסה לנחמו, אין לבכות על התורה כי כך וכך,


אין לבכות על הממון ואין לבכות על הייסורים, על מה שניהם מסכימים שיש לבכות עליו?


על היופי!!! זה לא נראה מוזר בעינכם?



 


יופיו של רבי יוחנן מוכר לנו מכמה מקומות בהם הוא מצוין כיפה במיוחד (ידוע במיוחד הסיפור עם ריש לקיש בנהר),


ישנה אמירה מיוחדת של רבי יוחנן שתפַתֵח לנו הבנה מדוע היופי של רבי יוחנן ובכלל כ"כ חשובים..


"אמר רבי יוחנן אנא אישתיירי משפירי ירושלים"


(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד/א )


 


תרגום חופשי:


"אני נותרתי האחרון מהאנשים היפים של ירושלים"



 


נשאל את החניכים:


-מה זה 'האנשים היפים של ירושלים'?


-רבי יוחנן קורא לעצמו ה'אחרון' מה קרה לכולם?



רבי יוחנן היה נצר לתקופה אחרת שבה תושבי ירושלים היו יפים ביותר משום שיופיים נבע מהשראת השכינה במקדש, ולכן כאשר הוא מת לא נשאר עוד זכר מאותה תקופה. ועל כך הם בכו, וראוי לבכות על כך…


ישנו יופי מסוג אחר, היופי של ירושלים!!!


-מה הקשר בין יופיו של רבי יוחנן (אדם) ליופייה של ירושלים (עיר)?


 


יופי ושכינה


מסיפור זה עולה שיש הבדל תהומי בין היחס אל היופי בזמן שבית המקדש קיים,


ובין היחס אליו לאחר היציאה לגלות. בזמן שבית המקדש קיים העולם מתוקן, והקודש מוצא בהכרח את ביטויו גם ביופי.


כך ניתן לראות גם במקרא, שבו דמויות רבות של צדיקים וצדיקות מתוארות בביטויים כגון "יפה תואר" ו"יפה מראה".


אולם בזמן שהשכינה אינה שורה במקדש החוויה האסתטית אינה יכולה לחבר את האדם לאלוהים, כאשר אנו יוצאים לגלות- כאשר חרבה ירושלים,


מתחיל להיווצר חשש מפני היופי וההתפעלות ממנו…


כשעם ישראל יוצא לגלות הוא עוזב מרחבים רבים של חיים,


אנחנו מכירים טוב את הדגש על עזיבה של מדינה חברה וצבא,


אנחנו שמים דגש על חסרון המקדש וכד' אך ישנו גם את מרחב הנוי והיופי אותו לפעמי נדמה שכבר שכחנו…


 


ישנם מס' דוגמאות ליחס לאסטטיקה בגלות,


למשל: כשהגמרא דנה ביחס לעצי העיר ולמיקום הנכון של עצי העיר היא קוראת לזה דיון ב 'נוי העיר',


הר"ן אומר על כך: שהמשנה מדברת מצד נוי ולא מצד נזק וכד' לכן ברור שאין הדין חל בחו"ל כי בחו"ל אנחנו לא עוסקים בנוי! בנוי אנחנו עוסקים רק בארץ ישראל!


השו"ע מרחיב את זה עוד ואומר שגם בארץ ישראל לא עוסקים בנוי אלא רק בזמן גאולה…


במקום שאין השראת שכינה, אין ביכולת היופי לבטא חיבור לאלוקים,


כאשר אנחנו בגלות אנחנו נוטשים את הגוף כפשוטו,


יופי ללא שכינה עלול לדרדר את האדם ולהביא את נפשו לאליליות ולגסות.


רבנו בחיי בספר חובת הלבבות אמר משפט שמבטא את הרעיון:


"וכל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל חורבן",


 ישנו ניתוק בין הגוף לנשמה, בין הרוח לגשמיות, בין הקודש והחול.


בגלות – ככל שנעסוק בהרחבת החיים החומריים- ביישובו של עולם וביופיו- ילך ויחרב עולמנו הפנימי..



 


נשאל את החניכים:


-איפה אנחנו היום לפי דעתכם ביחס ליופי? האם יש מקום לעסוק בו?


-האם אתם נותנים לזה מקום?


-האם אתם מוצאים עומק/משמעות/עבודת ה' בצד האסטטי


(לאו דווקא בביגוד אלא בכל יופי שהוא- ציור, נופים וכד')?



 


הרב קוק


"כל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל בניין" (מאמרי הראי"ה, עמ' 406)


כמצופה, הרב קוק מחזיר אותנו בחזרה לדיבור בסגנון תורת ארץ ישראל


ומכין אותנו לחזרה הגדולה שלנו בחזרה לארץ ישראל ולבניין החיים החדש המזדמן ובא עלינו…


 


נקרא את הפסקה הבאה ונראה איך הרב ראה את הדברים…


"כשכוח ישראל גדול, ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים בסדור מלא,


בקדושה בייחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב…


משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה,


החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ,


כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותום הטהרה והצניעות,


כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים,


כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות…"


 


 





הרב (בחלק הראשון) מסביר שכאשר אנחנו חוזרים ושבים לחיות כעם,


חוזרים מן בית הקברות של הגלות- נשמתנו מאירה והביטוי לכך הם "מקדש וממשלה,


בנבואה ובחכמה, אנחנו חוזרים לצד של החול ולחיים בתוכו,


'העינוגים של החושים הרוחניים והגשמיים' הם אינם שקיעה בחומריות פראות ווולגריות של יצר! לעיתים היצר מזוהה בטעות עם אסטטיקה,


היצר שייך לצדדים גופניים בעוד היופי שייך אל עולם הרוח.


היופי כאשר הוא מחובר אל הרוח ואל הקודש הוא סימן להשראת שכינה,


היופי של רבי יוחנן הוא היופי של ירושלים!



כשעם ישראל מתעורר מהגלות הוא חוזר אל עולם החולין-


העולם הזה, כדימוי הנביא לעצמות הקורמות עור וגידים,


העצמות היבשות חוזרות לחייהם- חוזרות ליופיים! אותו רבי יוחנן שראה עצמו משארית היופי של ירושלים דורש את פסוקי חזון העצמות בנביא ואומר שהמתים שקמו לתחייה ב"חזון העצמות היבשות" (יחזקאל ל"ז) הם בחורי ישראל שיצאו לגלות שהיו 'מגנים את החמה ביופיים',


ונבוכדנצר הרג אותם באכזריות מפני שנשי הכשדים לא יכלו לעמוד ביופיים!


כאשר עם ישראל במיטבו- עולם החול- עולם שהיופי שייך אליו


"טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב"!



 


דיון :


-האם לדעתכם אנחנו יכולים היום להיות מחוברים אל אסטטיקה מתוך קודש?


-האם יש משמעות בעינינו כיום ליופי ואסטטיקה?


לבנות :


-האם לדעתכן הצורה בא אנו מתייחסות אל צורת הלבוש שלנו וההופעה החיצונית קשורה במידת מה לעולמנו הרוחני/הפנימי?


-האם אסטטיקה מתוך קדושה היא הקפדה על הלכות צניעות ותו לא? אם לא, כיצד יהיה היופי דבר פנימי ועמוק דרכו נעבוד את ה'?



 


 



 


 


תיוג: יופי, אסטטיקה, היופי, היחס ליופי, יופי וקדושה, יופי קדוש, מהו יופי קדוש, איך להתייחס ליופי, האם יופי זה דבר טמא?, האם יופי יכול להיות טוב?, האם התורה מעודדת יופי?, תרבות היופי, יופי של שכינה, יופי טהור, יופי בזמן הגאולה, יופי בזמן של גלות.


 


 

נהנתם מהתוכנית? נשמח לתגובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים

הכל מקושר לקודש,האמנם?(פעולה)

פעולה העוסקת בשוני בין דור האבות לדור הבנים כיום, השוני והמאחד בפלגי הציונות הדתית, ההבדל בין תנועת המזרחי לתנועת הרב קוק.

משמעותו של הזמן

קטע עוסק בבניין האישיות.
רק כשתבינו מהו ערכו של כל רגע – תוקירו אותו יותר.