צרה נוראה נתרגשה על אבותינו במצרים. עבודת פרך על הגברים.
גזרת מוות על הבנים. גלות ארוכה וקשה שאת סופה לא ניתן לראות.
במצב כה קשה, רבים היו אשר אחז בהם הייאוש. וכך מסופר בגמרא (סוטה יב, א):
“עמרם, גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע ‘כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו’ – אמר:
לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן”.
כנגד המתייאשים עמדו הנשים, ובראשם – מרים הנביאה.
“אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים,
ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה,
ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת;
אתה צדיק, בוודאי שגזירתך מתקיימת… עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן…”
(שמות רבא, א מעובד על ידי הרב עזריאל אריאל)
