בערב החגים הנוראים התמלאתי תוגה,
מן עצבות כזו רכה, מצב רוח-בלי לדעת למה…
כמו מועקה התפשטה בחזה ולחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.
למה?
על שום מחשבה שפתאום עלי ירדה: מי אני? ומה? סתם אחת. קטנה…
והעולם גדול- גדול, רחוק ועגול, וקורים בו דברים שונים ומשונים,
דברים טובים ודברים רעים,
ואנשים בו רבים- רבים רחוקים וזרים שאף פעם אותם לא אדע,
והם אפילו לא שמעו דבר אודותיי,
ואינם יודעים אותי, מי אני, ומה שמי, ואיה ביתי, ומהם חלומותיי.
ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, אל פני יבשות וערים,
לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.
אני רק אחת קטנה ויחידה, ומי קולי ישמע?
ובעולם הגדול כל הזמן מתרחשים דברים.
מהם תמוהים, מהם מרגיזים, בלתי מובנים.
ואפילו אם אנסה מאד ואקצה, אפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי, ומה ומי אני?
כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי. לא חשובה, גרגר של חול, טיפה בים,
אף אחד לא מרגיש בי, יכולתי אפילו שלא להיות כלל!!
אך לפתע כמו ברק, כמו ברכה,
האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים!
כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות?
ומי אם לא הגרגרים עושים את המדבריות?
והאם לא השתילים הקטנים הם שהופכים להיות היערות?
ומי בונה את הבניינים אם לא הלבנים הקטנות?
דווקא אנחנו הקטנים, דווקא אנחנו הננו האמיתים, הגדולים הם רק שמות…
ורק בזכותנו הקטנים, קיימים הדברים הגדולים,
ואם לא אני הם בכלל לא היו בחיים!
ועוד חשבתי, אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאד, ויכולים מאד,
ולולא אנחנו הקטנים שום דבר גדול לא היה ולא נברא!
נגוזה העצבות הרכה, נתפזרו הערפילים, נעלמה המועקה שפשטה ולחצה.
אני הייתי הקטנה- חשובה מאד, בתוך עולם גדול- גדול רחוק ועגול!
(אסתר קל)
