ליהודית, דב, ישי, ריקי ובנימין.
ישנה מחשבה שיושבת בליבי ועכשיו בתום השבעה על אורי, אני מוכרח לספר לכם.
אחרי ההלוויה עמדתי במרחק מה מהקבר והבטתי לשמים שמעלי. בשמים יש עננים לבנבנים כאלה, בכל מיני גדלים וצורות-
אני בטוח שאתם מכירים את המראה הזה. נזכרתי שתמיד כשהייתי ילד קטן ניסיתי לחשוב לאיזו תועלת נוצרו העננים האלה-
הרי הם לא ענני גשם, ולא ענני שלג, אז לשם מה הם נוצרו? ואז בזכות אורי- הבנתי.
מתי יש לנו זמן להסתכל עליהם? הרי במשך היום אנשים רצים…
בדרך כלל האדם מתבונן בשמים שמעליו כשהוא שוכב על שפת הים השקט או על הדשא,
או אולי בהלוויה של חבר בן 19…
ואז ברגעים כאלה כשהאדם רוצה לשכוח מהכל, שיעזבו אותו במנוחה, העננים אומרים לו, העננים שתמיד שטים ומתקדמים,
אומר לו ריבונו של עולם- “תתקדם, תתקדם, תמשיך ותתקדם”.
העננים- כל אחד ואחד מהם מתקדם בנחישות ברורה כזאת, כביכול יודע בוודאות את מחוז חפצו, והם אומרים לאדם-
תתקדם. תתקדם.
יש שני זמנים שלא רואים בהם את העננים: ביום יפה ומלא שמש, או לחילופין בלילה, בחושך. אז זה בדיוק מסוכן-
בימים יפים ובהירים, שאין שום דבר שאומר לך ואתה יכול בקלות לשכב, להירדם ולשכוח מהכל.
ולעומת זאת הדבר הנורא והמפחיד בלילה, שמרוב יאוש ועצב עלול האדם להפסיק להתקדם ולשקוע בחושך,
לשקוע- לשקוע- לשקוע.
את אורי כיסינו בעפר, ואולי באמת לכן נוהגים לכסות את המת- כדי שלא יראה את העננים מתקדמים.
הם כבר אינם שייכים לו.
הוא כבר לא יוכל להתקדם.
כל עוד יש עננים בשמים, מצווים אנו להמשיך ולהתקדמם, להמשיך לגדול בכל הכח,
יעקב.
נכתב לזכרו של אורי שחור הי”ד, שנרצח בואדי קלט, כ’ תמוז התשנ”ה.
