מטרות הפעולה:
1. החניכים יבינו שדרך פעולה של עשייה במה שבכוחנו לפעול, עליה למדנו ממרים (אשר פעלה על רקע הייאוש והפסיביות במצרים, למלא את חובתה בעולמה), היא גם חובתנו ודרכנו.
2. החניכים יכירו בכך שדרכה של מרים, כדרך אמונה, הנחתה אותנו במהלך ה’ימים הכתומים’.
3. החניכים יבינו שה’ימים הכתומים’ טרם תמו, ולפיכך טרם תמה מחויבותנו לפעול!
עזרים:
.png?w=800&ssl=1)
–כרטיסי מדרש
–פאזל (שלב ב’)
–סרגלי “מה המצב”
–כרטיסי קטעים
.png?w=800&ssl=1)
שלב א’:
כל קבוצה תקבל כרטיס טיעון של האזרח הקטן מר תום תקווה (כדאי ורצוי להכין תמונה מתאימה להמחשת העניין!).
כל קבוצה תעיין בדבריו ותדון בהם.
שמי מר תום תקווה (השם האמיתי שמור במערכת), בימים שלפני הגירוש הגדול, פעלתי רבות.
האמנתי בכל מאודי ש”היה לא תהיה” ואכן תרמתי תרומה של 5,000 ₪ לקרן מאמין וזורע.
מה אני אגיד לכם היום? לבי נצבט בקרבי! הייתי יכול להשקיע את הכסף הזה באיזה בית תמחוי או משהו דומה.
אני מרגיש כאילו זרקתי כסף לפח האשפה. אני יודע שלמדתם על מרים ושהיא האמינה ופעלה… בסדר,
זה הכל חשוב ויפה אבל לא רלוונטי! כי מרים יצאה ממצרים כמו שהיא רצתה ואנחנו יצאנו מגוש קטיף לא כמו שרצינו.
אני לא בטוח שהייתי תורם שנית לקרן כזאת.
נאפשר לכל קבוצה להתדיין בינה לבין עצמה ולחשוב האם אנחנו מסכימים עם מר תום תקווה או סוברים אחרת ממנו.
בתום הדיונים הפנימיים-הקבוצתיים, נכנס את השבט ונציג שאלות לדיון כללי:
- האם מר תום תקווה היה יכול לטעון את טענותיו, אילו לא היינו יוצאים מגוש קטיף?
- על מה מתבססת טענתו?
- מה הייתה משיבה מרים לטענותיו?
- האם לכל אורך הדרך ראתה מרים את התגשמות נבואתה במצרים?
- כיצד הגיבה מרים כאשר טפח לה אביה על ראשה?
- מה ארע כאשר טעתה בהתנהגותה ודיברה אודות משה?
מדריך, שים לב! זוהי הזדמנות לרענן את הרעיונות שנלמדו בפעולה הקודמת אודות מרים.
בסיומו של הדיון, נחלק לכל קבוצה מדרש המתייחס לתקופת שיעבוד מצרים:
“וכשהיו ישראל מלים את בניהם במצרים, היו המצרים אומרים להם:
למה אתם מלים את בניכם והלא לאחר שעה יהיו משליכין אותם לנהר?
ואמרו להם ישראל: אנחנו נמול אותם ואתם עשו להם כרצונכם – המת ימות, והנהרג יהרג, והבא בחיים יחיה.”
(תנא דבי אליהו רבא כג)
השאלה המנחה שנפנה כעת לחניכים היא: האם נוכל ללמוד מן המדרש הזה תשובה לטענתו של האזרח תום תקווה, וכיצד?
בחזרה למליאה השבטית, נקשיב לתשובותיהם של נציגי הקבוצות, שדנו בעניין קודם בינן לבין עצמן.
המדריך ישאל את החניכים: מדוע מלו משועבדי מצרים את בניהם, למרות שידעו שבניהם עומדים להיות מוצאים להורג?
התשובה הצפויה היא שאנו מצווים למול, בלי קשר למה שיקרה אחר כך.
נבקש מהחניכים לחשוב ולהקיש מכך לגבי פעולותיה של מרים ולגבי פעולותינו שלנו.
נציג בפני החניכים את ההתלבטות – האם בפעולותינו אנו פועלים כדי להשיג תוצאה,
או מפני שזה מה שמוטל עלינו, ואנו מצווים למלא את שליחותנו?
נשאיר את הבירור פתוח, ונחזור לעסוק בו בהמשך.
שלב ב’:
.png?w=800&ssl=1)
“לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה”. לצורך המתודה, החסירו מהפאזל שלושה חלקים,
באופן שלא יפגום בשלמותו של הכיתוב.
נבקש מהחניכים להשלים את הפאזל. כל חניך המניח את החתיכה שבידיו, צריך לציין פעולה שבה נקט בימי הגירוש,
“משבצת” אחת שבתוכה החליט לפעול את פעולתו ולהצטרף למהלך הכללי.
למדריך!
השימוש במושג ה”משבצת”, מטרתו להזכיר לחניכים את הפעולה הקודמת בה עסקנו בדרכה של מרים,
הממלאת את המשבצת שלה ואת שליחותה בכל נקודה שבה מתאפשר לה לעשות זאת.
כאן תוכלו לוודא שהחניכים מבינים את המושגים שעסקנו בהם ואם לא תוכלו לחזק את הפנמת הרעיון!
כמתוכנן מראש, הפאזל לא יהיה מושלם, ותמונה חלקית זו, תמחיש את עניין הכתובת המופיעה עליו:
“לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה”
נבקש מהחניכים לחשוב למה התכוונו חז”ל באמירתם זו.
נציג בפני החניכים את דברי המדרש:
“כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד והיתה ויצאת לשדה ויולדת שם.
וכיון שהיתה יולדת, עוזבת את הנער ומוסרת אותו להקב”ה ואומרת רבון העולם אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך”
(שמות רבה כ”ג)
נבקש מהחניכים לומר האם קיים דמיון רעיוני בין המדרש לבין הפאזל והאמרה הרשומה עליו.
נחלק את דברי חז”ל באבות לשני חלקים, ונציע לחניכים הבחנה בין החלקים:
“לא עליך המלאכה לגמור” = ענווה
“ולא אתה בן חורין להבטל ממנה” = אחריות
נשאל – האם נוכל למצוא חלוקה רעיונית זו גם במדרש?
כאן נוכל לבקש מהחניכים לחשוב: מה מסמל עבורנו הרכב הפאזל שאינו מושלם? (כן… זה בכוונה…)
נערוך סיכום ביניים ונאמר כי מוטלת עלינו החובה לפעול עם הקב”ה בעולמו,
אך אין בידינו להשלים את כל תמונת המציאות ולהביא אותה בכוחנו למצבה האידיאלי.
כפי שמסמל הפאזל, כל אחד משתדל ופועל ב’משבצת’ שלו ולא מתבטל ממלאכתו.
העובדה שאין בידינו להשלים את התמונה, ולצורך ההשוואה – שלא נשארנו כרגע בגוש קטיף,
אינה צריכה לרפות את ידינו, (כמו שטוען מר תום תקווה),
ובוודאי שלא תגרום לנו להוסיף “גזרה על גזרה” כמו שנהגו ישראל כשגירשו את נשותיהם במצרים.
היפוכו של דבר הוא הנכון! כאן מקומה של האמונה. האמונה שלימדה אותנו מרים.
“אני מאמין…אף על פי שיתמהמה”, אף על פי שלא יצא כמו שתכננו, אנחנו אומרים לריבונו של עולם:
עשינו את שלנו בלי חשבונות, כל אחד עשה את חלקו, כמרים – אנחנו מכינים את התוף בידינו.
עכשיו, הקב”ה, בקשתנו, בענווה ובאמונה, עשה את שלך וזכנו לגאולה שלמה.
שלב ג’:
נשתמש בסרגלי “מה המצב” שהשתמשנו בהם בפעולה הראשונה.
אנא נסו לשמר בזיכרונכם, ככל האפשר, (בעל-פה או בכתב…) את תמונת המצב בארץ,
כפי שדרגו החניכים אז את המצב על-גבי הצירים.
נפרוש בפני החניכים את הסרגלים ונסמן בערך את ממוצע הדירוג שקבעו.
נבקש מהחניכים לזרוק דוגמאות לתיאור המצב בכל אחד מהתחומים.
נשאל את החניכים:
האם מישהו מעלה על דעתו שביכולתו לתקן את כל התחומים האלו, במשך 120 שנות חייו?
יש להניח שאף אחד מאיתנו לא מניח שיצליח. ואם כך, נוסיף ונשאל – מדוע להמשיך ולפעול?
אין לנו שום סיכוי ריאלי לתקן את המציאות.
אם נוסיף לתמונת מציאות עגומה זו גם את מצב כדוה”א ההולך ומתדרדר מבחינה אקולוגית,
את קצב ההתבוללות בתפוצות, את העובדים הזרים הרבים שזורמים לארץ… התמונה נעשית סבוכה יותר,
ובהתאם – גם תקוותנו לשנות אותה לגמרי.
נשאל: האם הימנעות מפעולה בשל הקושי, מתאימה לדרכה של מרים? מי נהג כך בתחילה?
מה גורם לנו להוסיף “גזרה על גזרה” ולא לרצות להמשיך ולפעול?
נבקש מהחניכים להשיב על השאלות, תוך שהם נעזרים במדרשים, ברעיון שהובע על-ידי הפאזל, בדמותה של מרים.
נגיע עם החניכים למסקנה שהתשובה לדברים הוא הוא המשפט המופיע על גבי הפאזל.
העובדה שלא עלינו מוטל לגמור את המלאכה, לא מפחיתה ולו במעט מחובתנו לפעול.
את דרכנו צריכים להנחות שלושה עקרונות אלו: אחריות, אמונה וענוה.
.png?w=800&ssl=1)
נבקש מהחניכים לבחור תחום שנראה להם שיוכלו להשפיע בו במידה רבה ביותר.
השבט יבחר תחום לשינוי, ויגבש נקודה ממוקדת, ובלשון בה עסקנו בפעולות – “משבצת”,
בתחום בו הוא מקבל על עצמו לפעול באחריות, באמונה ובענווה.
מדריך, שים לב!
שלב זה הוא החשוב ביותר בכל מהלכי הפעולות. אל תדלג עליו. גדול לימוד שמביא לידי מעשה!
עלינו לסיים עם כוון מעשי להמשך. אין הכרח לבחור דווקא תחום שינוי עצום וגדול, שקשה יהיה אחר-כך ליישמו.
יותר חשוב שנצליח לבצע בפועל החלטה ‘קטנה’, מאשר שנכריז על רעיונות גדולים שלא יבואו לידי מימוש.
לסיום, נוכל להביא בפני החניכים את דבריו של הרב מנחם מן מנצרים (הובאו בעלון “באהבה ובאמונה”, פרשת עקב, התשס”ה):
“בברית שנערכה בנצרים ביום שישי, ערב שבת-קודש “נחמו”,
אמר אבי הבן שאפילו אם הרך הנימול יזכה להיות רק כמה ימים בנצרים, זו זכות גדולה.
המדרש אומר שמשה רבנו התפלל להיכנס לארץ אפילו בגוף בהמה טמאה או כציפור… כל-כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.
כל שנה כל חודש וכל יום שה’ זיכנו להיות שייכים למצווה הגדולה הזאת, יקרים מפז ומפנינים.
רבים-רבים מתושבי גוש קטיף היו מוכנים לקיים מצווה זו, גם אם היו אומרים להם שבאב תשס”ה,
יהיה פסק זמן למצווה זו. עד היום האחרון המשיכו לבנות בנצרים לא רק כי צריך להאמין, אלא כמו הנחת תפילין,
שלא תלויה ברגע הבא, גם למצוות ארץ-ישראל, יש ערך עצמי. בשו”ת הריב”ש סימן שפז, כתוב:
“שאני ישוב ארץ ישראל שאינה מצווה לשעתה, אלא מצווה המתקיימת לעולם”.
הערך הגדול של כל מה שנעשה בגוש קטיף, קיים לעולם וממשיך להכות גלים בתוככי האומה.”
דברים גדולים אלה, מאירים כוון נוסף במחויבותנו לעשייה מרבית במה שמסור לידינו.
לסיום:
נסכם את מהלך החודש – לדמותה של מרים ולצביון דרכנו:
פגשנו את מרים הגדלה על רקע תחושות ייאוש שחלחלו בעם. למרות זאת,
היא ידעה לעמוד יציבה ולמלא בכל משבצת שנדרשה את שליחותה.
שנות ההתיישבות וימי המאבק נגד העקירה, התנהלו באווירת אחריות זו – למלא את תפקידנו בכל מצב ובכל
מקום, בגוש, בצמתים, בהפגנות, בכותל, במלונות, היכן שרק אפשר היה.
בחרנו בדרך זו, בשל האמונה בצדקתה. לפעול! כי כך ציווה עלינו ריבונו של עולם.
לכן, על אף שעלינו להתמודד כעת עם חורבן גוש קטיף וצפון השומרון,
נמשיך לדבוק בדרך זו ולא נכנע לייאוש או לפסיביות.
נמשיך למלא את שליחותנו בכל משבצת אליה נגיע באחריות, באמונה ובענווה. והקב”ה ייעשה כטוב בעיניו…
