פורסם בט’ באדר תשפ”ג
במגילת אסתר מסופר על אחת ממצוות החג: “מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ”. על פי ההלכה צריך לתת שני פריטי מזון לאדם אחד. בפועל רובנו נותנים יותר משלוחי מנות, ואצל הילדים – אין סוף לחגיגה.
אבל לרוב המשלוח מגיע לחברים וידידים שאנחנו מחבבים, נכון?
אז זהו, שלפני כמה שנים, בבוקר של פורים, דפק בדלת הבית מישהו שלא דיבר איתי ועם בעלי כבר כמה חודשים. עבדנו יחד בפרויקט מסוים, והתרחשה שם מריבה שכללה עוד כמה אנשים בתוכה. הפרויקט הסתיים וכולם התפזרו בטעם מר.
ופתאום הוא בדלת, עם משלוח מנות ענק, שעושה טעם מתוק. הילדים התחילו לקפוץ סביב הממתקים, אנחנו התחלנו לדבר איתו, וזהו.
מאז בכל פורים אני נזכרת שמשלוח מנות יכול לעבור לא רק בין איש לרעהו, אלא גם להפוך איש לרעהו.
אומרים שיום הכיפורים הוא כ-פורים, כמו פורים, אולי גם במובן הזה של סליחה ומחילה, שיכולות להגיע דווקא דרך שמחת החג. אז הנה, סיפרתי.
נראה שהרבה מריבות ומתחים יכולים להיעלם אם רק דופקים למישהו בדלת עם משלוח מנות ומאחלים פורים שמח.
