ראשית – וידוי. אנחנו לא כל הזמן מתנחלים. רוב הזמן אנחנו סתם חיים: שמחים, עצובים, מתפרנסים, עושים מילואים. הילדים שלנו – כמו כל הילדים בעולם – משחקים, צוחקים, רבים, בוכים, הולכים לבית-הספר, ועוד הרבה דברים שעושים גם “לא מתנחלים”.
הילדים אינם מנותקים מכל מה שקורה סביבם – ולאחרונה קורה הרבה.
כאשר אנו ניגשים לשאלה “עד כמה אנו מערבים את ילדנו במערבולת הנוראה הזו?” אל לנו לשכוח כי הם כבר מעורבים, עד צוואר, לא מנותקים.
בעידן של תקשורת כתובה ואלקטרונית הם חשופים לתמונות, לקולות ולמלל, ובאופן טבעי, מתוך סקרנות ובדיקת גבולות ביטחונם האישי, הם שואלים את השאלות על מנת לברר את מיקומם ביחס למציאות. תשובתו האינסטינקטיבית הבריאה של ילד לשאלה: “מתי תרגיש בטוח?” היא: “כשאני עם ההורים שלי!”.
ממחקר שנערך בקרב ילדים מקרית שמונה אשר הוריהם חרדו לגורלם נוכח מטחי הקטיושות ושלחו אותם למקום מבטחים הרחק מהם, עולה כי הם סובלים מתופעות פוסט-טראומטיות קשות בהרבה מילדים שנשארו תחת אש אך יחד עם הוריהם. בדיון משפחתי שקיימנו עם ששת ילדינו אמר בני-ה (12.5), כאמור כי הוא מתלבט: “מצד אחד זה מאד חשוב אך מצד שני אני פוחד לקבל מכות”. תחי-ה (10) שרטטה את גבולות הגזרה שלה ואמרה: “תלוי בגילאים. ילדים בני 14-8 ישתתפו אך צריכים להיות אחראים ולהישאר בסביבת הוריהם ולא עם אנשים זרים”. אורי (8.5) סבור שבכוחם של ילדים להשפיע “כי אז יש יותר אנשים וזה משפיע על שרון, זה משכנע יותר אנשים כי רואים שגם ילדים באים”.
כהורים אנו נותנים מקום לכל דעה בבית ומאפשרים לילד לבחור את מידת מעורבותו, אך יש לנו גבולות ברורים:
– לא אנו ולא ילדינו ננקוט באלימות כלפי כוחות הביטחון.
–אין מקום להביא מבחוץ ילדים קטנים לזירת המאבק.
שנינו (יעקב ועדית, ההורים) לא מדברים באוויר. כילדים שיתפו אותנו הורינו בניסיונות התיישבות שחלקם צלחו לבסוף וחלקם הסתיימו בפינוי קשה (סבסטיה, ממשל חברון, בית הדסה, פינוי סיני). אנו מודים להם שנתנו לנו את הזכות להיות שותפים באירועים משמעותיים כאלה ועל כך שחיסנו את נפשנו כך שאיננו לאים היום מלצאת ולהגן על חבלי ארצנו. חוסן זה זורם ללא ספק גם בעורקי ילדינו.
איננו “סופרים” את ילדינו כחיילים במאבק ואיננו משתמשים בהם כחומה חיה. אנו אוהבים אותם, הם בשר מבשרנו והם חיים את חייהם בשיתוף אתנו, ואם במהלך החיים יש משימות – הם שותפים מלאים, בהתאם לגילם, ליכולתם ולרצונם.
נוכחותם של ילדים בעורף היא טבעית ומעצם הימצאותם שם הם שותפים. לא אנו מכניסים את החזית לעורף ויש להיזהר מלהכניס לקטגוריית האשמים את אלה שמשלמים את המחיר.
למותר לציין שיש הבדל גדול בין ילדים החיים במקום המועד חס וחלילה לעקירה ובין אלה החווים את האיום קצת מהצד.
רק לאחרונה ראינו את העימות בין תושבי שא-נור לכוחות הביטחון ואנו עדיין מזועזעים מהעובדה שמיטב בנינו מתאמנים בהפרדת תינוקות מחיק אימם, ובשם פקודה מקודשת שחובה לציית לה, גוררים נשים על הרצפה בפתח ביתן. פעוטות אלה שגזרו עליהם להיעקר מביתם אינם יכולים שלא להיות שותפים במאבק עליו.
ולכל אלה שחרדים לכך שילדינו יחוו טראומות בזמן המאבק על ביתם – מדוע לא שמענו אתכם נזעקים כאשר ילדים אלה חיים במשך 4 שנים תחת התקפת פצמ”רים בלתי פוסקת וחשש מתמיד מחדירת מחבלים לביתם???
עם הטראומות האלה אתם משאירים אותנו לבד…”
