עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו, כל “ניסיון” מותנה שיש בו קושי שהמנוסה עלול בגללו שלא לבצע את הניסיון,
שהרי אם ברור מראש שהמנוסה, ובמקרה שלנו אברהם, יוכל ללא היסוס ולבטים למלא את אשר נדרש ממנו,
כי אז אין בדבר ניסיון. ואם כך מה היה הקושי והניסיון במצות המילה, שהיא אחת מעשרה הניסיונות של אברהם אבינו.
לכאורה אפשר לומר שהניסיון היה בהסכמה לסבול את הכאב הגופני שבהסרת הערלה,
אבל בשביל זה לא צריך להיות אברהם אבינו, שהרי קטנים מאברהם אבינו, צעירים (הישמעאלים בגיל 13)
ומבוגרים, ואפילו זקנים, עושים זאת עד ימינו ללא קושי גדול, ולכן צריכים אנו לבקש את הקושי שבניסיון המילה בכיוון אחר.
דרך אחרת להבנת ניסיון ברית־המילה הוא הסברו של המדרש שהקושי של אברהם אבינו לא היה במעשה המילה בשעת המעשה
אלא במשמעות שלו מכאן ולהבא, בחשש שהדבר יפריע לו בעתיד למלא את תפקידו, וכך מובא שם (ב”ר פ’ מז):
“אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי”.
וכוונת המדרש היא שאברהם המטיף לאחווה ואהבת הבריות, שאינו מפלה בין אדם לאדם ובין עם לעם,
המנסה להכניס את האנושות כולה תחת כנפי השכינה, דווקא הוא מצטווה לפתע להיות שונה מכל שאר יושבי תבל,
דרישה שנראתה לאברהם כמי שתקשה עליו מכאן ולהבא להשפיע על סביבתו. מפני שלהשפיע אפשר רק אם המשפיע
לא יבליט את ההבדלים העושים אותו שונה מהאחרים, כי בהיותו כאחד מהם יוכל לזכות באמונם ולהשפיע עליהם.
חששו זה של אברהם גם מסביר לנו מדוע הלך אברהם ליטול עצה מבעל בריתו ממרא האם לקיים את המילה,
כמו שמובא במדרש (תנחומא וירא ג) על הכתוב: “‘וירא אליו ה’ באלוני ממרא’ – מפני מה נגלה עליו בחלקו של ממרא?
מפני שנתן לו עצה על המילה”. אלא שפנייתו זו של אברהם אל ממרא היא תמוהה ומפליאה מאד,
איך יתכן שראש המאמינים, אברהם אבינו ע”ה, לאחר שנצטווה מפי הגבורה עצמה למול את עצמו,
איך העלה בדעתו והרהיב בנפשו ללכת ולבקש עצה מבשר ודם אם למלא את דבר ה’?
ומדוע אין אנו מוצאים אצל אברהם בכל שאר הניסיונות מעשה דומה שהלך להתייעץ עם מאן דהוא? מה המיוחד בניסיון הזה?
הסבר להתנהגותו זו של אברהם כתב הראי”ה קוק בספרו “מדבר שור” (עמ’ קצז):
כי חששו של אברהם היה שמא היותו שונה משאר בני האדם על ידי המילה תביא להתרחקות בני האדם ממנו
עד שיפסיקו לבא אליו, או מפני השוני, ואולי גם מפחד שמא בהשפעתו ינסה להטיל גם עליהם מצווה כואבת זו.
והמחיר של התרחקות הבריות ממנו תהיה שלא יוכל למלא את משימת חייו, לקרוא בעולם בשם ה’ ולקרב את כל הבריות לאביהם שבשמים,
המחיר הזה נראה כבד בעיניו, ומפני החשש הזה העדיף אברהם את טובת זולתו על טובתו שלו
והיה מוכן להקריב את שלמותו האישית ולהחסיר ממעלתו במה שיעבור על דבר ה’,
ונראה בעיניו שלהמשיך במפעל חייו להעלות את האנושות כולה לקרבה לאביה שבשמים חשוב יותר בבחינת “עת לעשות לה’ הפרו תורתך”.
ובענין הזה לא רצה אברהם להחליט בעצמו ועל כן הלך להתייעץ עם בעל בריתו ממרא.
אבל ממרא יעץ לו שאין להתחכם על דבר ה’, כי עצתו וחכמתו של הקב”ה גדולה לעין ערוך מדרך השכל האנושי.
ומפני שנתן עצה כזו היה שכרו של ממרא מדה כנגד מדה, כיון שהוא נתן יקר ועדיפות לדיבור האלוקי יותר מכל רגשות השכל האנושי,
אפילו לרגשות הדואגות לכבוד שמים, היה שכרו שהנבואה לאברהם תהיה דוקא בחלקו ככתוב: “וירא אליו ה’ באלוני ממרא”.
ואכן מצות המילה הביאה מפנה בהשקפתו של אברהם, מכאן ואילך ידע אברהם שאל לו לאדם לטשטש
או להתפשר עם אמונתו ואורחות חייו כדי לזכות לאהדה של החברה הסובבת אותו.
ומאברהם נלמד גם אנו בבואנו לקרב רחוקים,
אל לנו לנסות להתיפייף למצוא חן בעיני הזולת, אלא דוקא בעמידה גאה על יחודה האותנטית של היהדות והצגתה בצורתה האמיתית.
זכורני שאדם אחד שבקש לתרגם את “אורות הקודש” לאנגלית, שאל את מורי ורבי הנזיר (רבי דוד כהן):
האם לתרגם מ”אורות הקודש” של הראי”ה רק את החלקים הכלל־אנושיים, או גם את החלקים המיוחדים לישראל?
ועל כך השיב לו הנזיר במעשה: כשהייתי סטודנט בשוויץ, היו הסטודנטים היהודים, שרצו את קרבת הגויים,
מטשטשים את ייחודם היהודי כדי למצוא חן בעיני חבריהם הגויים, והגויים לא רק שלא קירבו אותם אלא אפילו היו מרחיקים אותם.
ואילו אני ששמרתי באוניברסיטה על התנהגות יהודית ועל לבוש יהודי, דווקא אלי הם בקשו להתקרב,
וסיים הנזיר: ללמדך שעלינו לומר את האמת שלנו כפי שהיא ודווקא אז יוקירו אותה האחרים.
