מאמין וזורע

ראיון עם הרב בניה ליפשיץ מלמד בישיבת ההסדר בנווה דקלים:

אם הזכרנו את קרן "מאמין וזורע", שהרב היה ממייסדיה, הושקעו בה מליונים –

אבל החממות נעקרו. האם הכסף הזה הושקע לריק?

אני חושב שזו דוגמא שיכולה ללמד על המצב כולו בהיבט מסוים של המציאות שבה אנו חיים.

 יש הבדל גדול מאוד בין הראייה השטחית-חיצונית של הדברים, לבין הבחינה הפנימית יותר.

 בנוגע לראייה החיצונית, באמת, עושה רושם שהכסף הלך לריק, הזרעים סתם נזרעו.

אבל אם מסתכלים בהיבט הערכי יותר של קרן "מאמין וזורע" מצד הציבור,

 ואחר כך מצד החקלאים – אז באמת רואים דבר גדול מאוד.

 קודם-כל מבחינת החקלאים עצמם שהשקיעו עשרות אלפי שקלים מכספם בהמשך העונה החקלאית,

 חוץ מהשיתוף עם הקרן – הם המשיכו לעבוד במלוא המרץ מתוך אמונה אמיתית בקב"ה שהישועה יכולה לבוא,

וציפינו וקיווינו והתפללנו שהישועה באמת תבוא, ולצערנו לא זכינו.

אבל האמונה היא כבר בתחום הרעיוני-אמוני, זו אמונה של הנצח,

אלו כוחות של אמונה שהתגלו והיו לנס ולדגל לציבור כולו, והנס והדגל הזה וכוחות האמונה האלו – לא הלכו לריק.

כמו שיש חוק שימור האנרגיה בעולם הפיזי יש חוק שימור האנרגיה בעולם הרוחני.

 כל האנרגיות שהתגלו גם מצד החקלאים וגם מצד הציבור –

שאני חושב שאין להן אח ורע בשום ציבור אחר – שבתקופה קצרה כל כך נאספו למעלה מעשרה מליון שקלים –

מצביעה על התעוררות גדולה מאוד מצד הציבור שכל כולה מראה מהי אמונה –

כך שמהבחינה הזאת זה ודאי לא היה לריק.

 ודרך אגב גם תוך ימי הגירוש עצמם עדיין יצאו יבולים לחנויות ולשווקים.

שאלתי בעצמי חקלאי את השאלה הזאת והוא אמר לי שהזרעים האלו לא הלכו לשווא.

זרעים שנשתלו באדמה יכולים להחזיק בה מעמד שנים, ועדיין אנחנו אמונים על-כך שנחזור,

בעזרת ה' בקרוב, והם ישמרו אמונים לעם ישראל.

מעבר לכך, צריך לזכור שבאותה נקודת זמן בה הקרן פעלה, היא אפשרה לכל משפחה ומשפחה,

ומתוך כך לכל ישוב וישוב, להמשיך לתפקד כרגיל, להמשיך לחיות ולהיאבק את המאבק.

")מעיני הישועה", פר' כי תצא, י"ג אלול תשס"ה)