אצלנו זה לא יקרה?

עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחד.

זהו! הגיע היום, הערב זה יהיה.

כמה חיכינו לרגע. סוף סוף השגרה תשבר, ויהיה פה משו אחר.

משהו שירים את כולנו. ויזיז פה דברים . ליל הסדר.

אז זהו. ספרנו, חיכינו, ציפינו, והנה זה בא. הערב נשב כולנו על הכיסאות ונקרא ביחד את ההגדה.

***

כל המשפחה יושבת, האורות חגיגיים, המסך נפתח אט אט.

הסדר מתחיל.

כאן היה אמור להיות כתוב שהאווירה מרוממת, מרגישים את הקדושה באוויר, אבל לא.

משהו מוזר קורה בסדר הזה, נראה שכולם אומרים את הטקסט, אבל לא מבינים אותו. הסיפור מסופר, אבל לא נוגע לאף אחד.

הקהל יושב, מקשיב, אבל לא מרגיש מחובר. לא מרגיש באמת שמשהו קורה בתוכו.

***

הטקסט היה מושלם, אבל לא היה מספיק קשר בינו לבין השחקנים.

כי קשר נוצר מהכרות, מתהליך של בנייה. כשהשחקנים רואים את הטקס פעם ראשונה ביום של ההצגה, זה נראה ככה.

עם כל ההתרגשות לקראת החג, פשוט שכחו… ללמוד לקראתו!

"שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג"