לא יום אחד ולא יומיים עתידים אנחנו לילך במדבר.
ארבעים שנה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה נלך בו, מעצבים את אופיינו ומעמיקים את אמונתנו.
בתוך כך, אל דבר אחד נתחנך לאורך כל הדרך:
“וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם” (א, נב), “וידבר ה’ אל משה ואל אהרון לאמר: איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו” (ב, א-ב).
ארבעים שנה נלך במדבר “איש על מחנהו ואיש על דגלו”- דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן.
כשבאמצע נוסע “אהל מועד מחנה הלווים בתוך המחנות”.
ארבעים שנה נתחנך לנקודת אמצע אחת המאחדת את כל המחנות הללו. מעניקה להם משמעות והרבה הרבה כוחות.
בכל מערכת חברתית נורמלית יש דגלים ויש מחנות. כך טבעו של עולם. אין דגל מחנה יהודה כדגל מחנה אפרים. אין עולמו של יהודה כעולמו של אפרים. אבל מה שמאחד את יהודה ואת אפרים זו אותה נקודת אמצע, אותו אוהל מועד אשר ה’ שכן עליו, טול אותו ונטלת את הנקודה האחת שבפניה כולם שווים.
אנו קרובים ליום איחוד ושחרור ירושלים.
גם בירושלים, כמו במשכן, יש נקודת אמצע אחת אליה עיני כל ישראל נשואות: “ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים” (תנחומא קדושים י).
בכ”ח באייר, הדהדה ברחובות ירושלים אותה בת קול שהכריזה: “הר הבית בידינו”. היום עשרות שנים אחרי, כשאת נקודת האמצע אנחנו כל כך חסרים, יוצאת בת הקול ומכרזת בשאלה אחת נוקבת וכואבת- הר הבית אמנם בידינו, אבל האם הר הבית בלבנו? אם עדיין לא, אז בידינו הדבר!
