לימוד על קמצא, בר קמצא ומה שביניהם

מספרת הגמ' במסכת גיטין נה,ב (בתרגום מארמית):

 

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו:

לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא.

 

מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אותו האיש שונא אותי. מה אתה עושה כאן?!

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא! צא מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא

נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו כנראה שנוח להם בזה. אלך ואלשין עליהם לפני המלך.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

אמר לו: מנין לי?

אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו.

 

שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום,

 ואצל הגויים אינו נחשב למום.

חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח".

חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג".

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"

 

שאלות להתבוננות:

א. "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"-

 איך ייתכן שבגלל מריבה מקומית בין שני אנשים יקרה אסון לאומי עם משמעות לדורות כמו חורבן המקדש?

 

ב. אפשר להבין במה מאשימים את בר קמצא. אבל במה חטא קמצא שבגללו חרבה ירושלים?!

הרי הוא לא היה מעורב כלל בכל הסיפור, לא היה נוכח בסעודה ולא ידוע שהיה מסוכסך עם אף אחד

(ואם תגידו – 'אין הכוונה שהוא אשם, אלא פשוט הסיפור כולו קרוי על שמם של האנשים שבגללם התחיל העניין'.

אם כך, האם לא היה מתאים הרבה יותר לקרוא למעשה על שם שני אנשים אחרים –

בר קמצא ובעל הבית – שני 'הגיבורים' העיקריים בסיפור, ולא להכניס גורמים צדדיים?).

 

– נקודה למחשבה – מעניין שלכל אורך הסיפור שמו של אחד משני ה'גיבורים' הללו נעלם לגמרי ולא מוזכר אפילו ברמז –

בעל הבית עורך הסעודה! מה פשר הדבר? (ננסה להציע לכך תשובה בסוף).

 

 

ג. למה בר קמצא מגיע בכלל לסעודה אם הוא יודע שמדובר בשונא שלו? וכי מריבות של שנים נמחו ברגע?

 

ד. למה שתקו החכמים שישבו בסעודה ולא התערבו?

_______________________________

 

אם היו שואלים אתכם מי האשמים במה שקרה שם בסעודה מן הסתם הייתם מציינים את בעל הבית על שבייש יהודי ברבים,

את בר קמצא על ששכנע את הקיסר שהיהודים מרדו בו, ואולי גם את החכמים על שלא ניסו להתערב ולהרגיע את הרוחות.

אך למעשה האחריות רחבה עוד יותר.

 

קודם כל, השַמָש. איך קורית לך טעות איומה שכזו? אתה הרי עובד קבוע אצל אותו אדם,

מכיר בדיוק את האויבים והאוהבים שלו. תיזהר יותר! אתה חייב לדייק ולבצע את השליחות כמו שצריך

 (דרך אגב, האם התופעה של 'הקטנת ראש', 'אני עושה מה שאמרו לי/כתוב בתקנון ולא מעניין אותי שום דבר',

מוכרת לכם מן החיים ממקומות נוספים?).

 

בר קמצא – למה הגיע לסעודה של אויבו הגדול? ניתן לשער שחשב שהשונא משכבר הימים מעוניין להשלים איתו.

בסדר גמור. אם כך, תיכנס, גש אליו, תגיד שלום, לחץ את ידו. תשלימו. הרי מריבה של עשרים שנה לא נמחית ברגע.

 

ומה קורה בפועל?

הוא מגיע אבל במקום לעשות מה שצריך על מה הוא מתנפל? על האוכל…

וממילא כעבור חמש דקות כשבעל הבית משוטט לו בין האורחים את מי הוא מופתע לגלות בעיצומה של זלילה כשהסטייק נעוץ בין שיניו?…

 

בעל הבית – שמתם לב שהוא פונה אל בר קמצא בגוף שלישי? האם זה מרוב כבוד? מסתבר שלא.

השנאה רבת השנים לא נעלמה לאף מקום. בסדר, אתה לא חייב לארח את מי שאתה לא רוצה,

אבל אתה גם לא חייב להשפיל ולבייש בן אדם לפני אולם שלם

(נסו להוכיח מתוך הסיפור עד כמה היציאה החוצה באמצע הסעודה הייתה דבר מבזה עבור בר קמצא).

 

החכמים היושבים בסעודה– מה עבר במוחם שמנע מהם להתערב? ניתן רק לשער.

אולי חששו שההתערבות רק תלבה את הרוחות ותעצים את המריבה. אולי פחדו שבעל הבית יזרוק גם אותם.

לא ברור. מכל מקום ייתכן שגם מהם היה מצופה לא לשבת בחיבוק ידיים אלא להתקרב, להרגיע ולנסות לפשר.

 

קמצא – ואם חשבתם שלפחות הוא יוצא נקי מהעניין, לא בטוח בכלל. אומנם הוא לא נוטל חלק פעיל בכל ההתרחשות,

אבל אולי זו בדיוק הבעיה. נניח שהחבר הכי טוב שלך עושה אירוע של שמחה ולא קיבלת הזמנה. מה תעשה?

תשאל אותו, תברר אולי הייתה תקלה בדואר.

לא נעים לך? תבדוק דרך מישהו אחר.

אם אתה לא נמצא לצד חברך הטוב ברגע כל כך חשוב עבורו, האם זה לא מעיד משהו על החברות שלכם?…

 

ומכל מה שלמדנו עד כה עולה תשובה לתמיהה הגדולה שפתחנו בה. 'על קמצא ובא קמצא חרבה ירושלים'.

אומר המהר"ל מפראג – לא ייתכן שדבר גדול כמו חורבן בית המקדש יתרחש בגלל מריבה קטנה בין שני אנשים.

חז"ל בדבריהם באו להצביע על מציאות כללית מקולקלת שהייתה קיימת בירושלים, שהיא זו שהביאה לחורבן.

במילותיהם המדוייקות הם הגדירו בקצרה ובחדות את הבעיה – "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" –

בגלל התופעה השלילית שלכל אדם יש מין 'קמצא' ו'בר קמצא' משלו– שונא,

אותו הוא מתעב ומוכן לעשות הכול כדי לפגוע בו ולהרע לו, ואוהב שאיתו הוא כורת ברית

(ואולי גם זה – רק כדי להילחם יחד בשני…).

ייתכן אפילו שההבדל בין האוהב לשונא אינו גדול. שתי אותיות מבדילות ביניהם בסך הכול.

אך זה לא מונע מהמחלוקת, הסכסוך והעוינות להרקיע לשחקים.

 

רק כדי להמחיש את המציאות בירושלים באותם הימים –

חז"ל מספרים שבזמן המלחמה על ירושלים היה בתוכה את כל הדרוש כדי להחזיק מעמד אל מול האויב גם במצור ממושך.

לשלושת עשירי העיר היו מחסני מזון וציוד ענקיים שהיו יכולים להספיק לעשרים ואחת שנה (!) של עמידה במצור.

 בזמן כה ממושך האויב כבר היה מתייאש מזמן והולך לו.

ומה קרה בפועל? הכול עלה באש!

המחסנים נשרפו בכוונה בניסיון להשפיע במריבות הפנימיות שהיו בירושלים בין הפלגים השונים.

התוצאה – ירושלים נפלה במצור בגלל הרעב והחולשה.

 

ועוד הערה חשובה. כשיש תופעה של מריבות, סכסוכים ובריתות הגנה, גם האהבה עשויה להיות אינטרסנטית.

 מה שחז"ל קוראים – תלויה בדבר. כל מטרתה היא להתאחד יחד כנגד הצד האחר.

 כשזה כבר לא משתלם – גם היא לא תחזיק מעמד.

_______________________________

 

בואו ונתבונן שוב בחלקו השני של הסיפור:

"הלך קמצא ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

 אמר לו: מנין לי? אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שלא יקריבו אותו.

שלח בידיו עגל. כשבא להקריב הטיל בו מום בשפתיים ויש אומרים בעין, במקום שעבורנו זה נחשב למום,

 ואצל הגויים אינו נחשב למום.

חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס "יאמרו בעלי מומין קרבין על המזבח".

חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך וילשין לקיסר. אמר להם רבי זכריה "יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג".

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו"

 

שאלות להתבוננות:

א. לעומת כל הדמויות האחרות בסיפור איך אתם מתרשמים מהתנהגותו של הקיסר?

ב. האם אתם יכולים להציע משמעות סמלית להטלת המום דווקא בפיו או בעינו של הקורבן?

 (האם יש קשר בין זה לבין מה שקרה בסעודה?)

ג. מדוע מאשים ר' יוחנן את ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס? לא היה מתאים יותר לדבר על הססנותו או אולי עקשנותו?

מה המובן של 'ענווה' בהקשר הזה?

_______________________________

 

למרבה הפלא, מי ש'יוצא טוב' (הכול יחסי, כמובן) מכל הסיפור הזה הוא דווקא…הקיסר.

כשהוא שומע את ההאשמה כנגד היהודים הוא לא מתעצבן, לא מתלהם אלא פשוט מבקש מברר את הדברים.

 אם אפשר ללמוד כאן ממישהו זה ממנו.

 

המום שהוטל בקורבן היה בפה או בעין, ואולי רמוז כאן באופן סמלי במה נפלו ונכשלו כל המעורבים בסיפור:

בחוש הדיבור – לא לדבר מה שלא צריך ולא לשתוק כשצריך לדבר.

ובחוש הראיה – כשאתה רואה דברים שצריך להתייחס אליהם לא להיות כאילו לא ראית.

 

הגמרא גם מציינת שאלו דברים שאצל הגויים אינם נחשבים למום, אך אצל ישראל כן.

 ללמד אותנו שלנו יש רף רוחני אחר. מעם ישראל נדרשת רמה מוסרית גבוהה יותר משאר העמים.

וכשישראל מתדרדר, מסתאב ויורד אף מתחת לעמים, גם החורבן שעלול לבוא עליו גדול יותר.

והגורם האחרון כאן בסיפור – ר' זכריה בן אבקולס שמואשם על ידי ר' יוחנן על 'ענוותנות' שאינה במקום.

 

מה הייתה הבעיה שלו?

במצב קריטי וגורלי לעתיד עם ישראל כמו שהיה אז נדרשה הכרעה אמיצה ומהירה.

כל מה שהוא עשה היה בדיוק ההפך מלהחליט. להטיל ספק, לפקפק, להעלות חששות וסיכונים,

 אך לא להציע שום דבר מעשי בתמורה.

 ייתכן שזה נבע מביטחון מופרז בה' במקום בו הייתה נדרשת דווקא השתדלות נמרצת מצד האדם,

ייתכן שזה בא מענווה יתירה ( 'מי אנחנו שנקבל החלטות כבידות כאלו?!'). כך או כך,

בסופו של דבר מה שהיה צריך להיעשות לא נעשה, והחורבן התרחש.

_______________________________

 

קמצא ובר קמצא – אלפיים שנה אחרי

שאלנו בתחילת הדרך מדוע לכל אורך הסיפור לא מוזכר שמו של בעל הבית.

אין ספק שחז"ל לא 'השמיטו' אותו במקרה.

ייתכן חכמינו לא ציינו את שמו כדי לומר לנו שהאדם הזה פשוט יכול להיות כל אחד!

אני, אתה ואת.

 

הגמרא לא מתארת כאן סיפור פרה-היסטורי שנשלף ממרתפי המוזיאונים.

מדובר במציאות שעלולה להיות אקטואלית עד כדי כאב, כאן ועכשיו. לא משהו שרק קרה,

אלא שממשיך לקרות כל הזמן, ובגללו עדיין אין לנו בית מקדש אלפיים שנה אחרי. האם שנאת חינם זה דבר שעבר זמנו?

האם אהבות ושנאות, סכסוכים ומניפולציות חלפו מן העולם?

האם אוזנינו לא שומעות מדי יום מילים שלא צריכות להיאמר ופינו לא משגר חיצים שבשוגג (או במזיד) ננעצים בליבו של מישהו אחר?

האם לא קורה שאנו שותקים ומעדיפים לעצום עיניים במקום בו צריך לקום ולעשות מעשה?

 שאנו מעדיפים 'לבטוח בה" ולגלגל אחריות כלפי מעלה בזמן שתפקידנו להשתדל ולעשות מעשים?

מצוי מאוד להיכשל בגאווה, אבל האם לא קורה גם שנכשלים בענווה שאינה במקומה?

 

ודבר אחרון – פתגם ידוע אומר: מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם. זה ודאי נכון.

אך הגמרא שמספרת לנו על קמצא ובר קמצא מלמדת אותנו דבר חשוב נוסף – צריך עוד הרבה אנשים מסביב שיניחו לזה לקרות.

 

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב", אמרו חז"ל. אך אולי דווקא היום הזה,

 יום החורבן, עשוי להיות זמן של חשבון נפש והתחלה חדשה. קודם כל, כל אחד בעצמו ובמעגלים הקרובים אליו,

 וכולנו יחד במהלך כללי שיוביל את כולנו לחדש ימינו כקדם ולראות בבניין בית המקדש, במהרה בימינו. אמן.

 

כתב: יוני לביא, "חברים מקשיבים"

לתגובות: yony@makshivim.org.il

(תודה לשי מנלה, שחלק מהרעיונות כאן לקוחים ממנו)