האם אנו זקוקים לצפירת שמחה?

צפירה פילחה את האוויר, שתי דקות דומיה

היישוב נדם, נאלם שאון בעיר ההומיה

עמדו דומם המורה, התלמיד, פועל הבניין,

נהג המשאית, עורך הדין, המוכר, הקניין.

הרכינו ראש עובדות הניקיון, השוטר, הרופא,

הפקידה, הגננת, האמן ויושבי בית הקפה.

התייחדו בגאון אמהות שכולות,

אבות דואבים, אלמנות,

רעים לנשק, חברים מלידה,

סבתות, סבים, בנים ובנות.

נשתתקה המחלקה בין הימין והשמאל,

בין החילוני לדתי.

נמחקו כל ההבדלים, נעלם הפער העדתי.

שתי דקות של התייחדות

שתי דקות תמימות של אחדות

שתי דקות דומיה, לזכור, לא לשכוח.

שתי דקות האוצרות עוצמה וכוח.

וכמה חסרה לנו תרועה מהדהדת

ובמהלכה שתי דקות של שמחה מאחדת

שמחה העולה ופורצת מן הלב

שמחה המחברת ומשכיחה כל כאב.