הקשיים בתקופת דניאל,הגלות
סדר הזמנים שנקבע כאן, עושה את דניאל לגולה הראשון, ובסיום פרקנו,
דניאל הוא גם הגולה “האחרון”, “ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך”.
דניאל עמס על שכמו את משא הגלות מראשית תחילתה ועד לסיומה, עם ראשית הגאולה ובניית הבית השני.
דניאל קיפל בתולדות חייו את תולדות גלות בבל, הוא “מר-גלות”, אשר הגורל היהודי כולו משתקף בחייו.
משום כך חשובים כל כך תולדותיו האישיים, ולקחם משמש מופת ליוצאי הגלויות שבכל הדורות.
הגלות איננה שינוי מקום גיאוגרפי בלבד, אלא שינוי מהותי. הציבור הגולה ניתק מגוף העם,
והאומה הגולה מתפוררת ונהפכת ל”עם מפוזר ומפורד בין העמים”. הגלות מזעזעת שלושה יסודות של הקיום הלאומי,
יש בה התרחקות מן הארץ, פירוד פנימי, ושלטון זרים.
א. ה’ יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה וסידר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל.
הגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי… כמו שאמרו חז”ל “אין לך דבר שאין לו מקום”.
ב. פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע. כל הנחלים הולכים אל הים להיות מתקבצים ואין דבר אחד מתחלק,
ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת, יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד.
ג. אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה,
ואם היה נשאר דבר זה תמיד… היה שינוי סדר העולם.
ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם “ויאמר ה’ אל אברם ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן,
ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן, ידע שאני משעבדם תדע שאני גואלם”.
כל החסרונות האלה עושים את הגלות למחלה ממארת. ארץ, היסטוריה, לשון ותרבות משותפות,
הן יסודות כל קיום לאומי, ואומה אינה יכולה לשרוד בהעדרן.
העם ניצב על פרשת דרכים גורלית; הגלות בבבל העמידה בפניו הכרעה בין שתי אפשרויות:
לבחור בנאמנות לתורה ולאמונת הייחוד,
או שהתחושה ש”יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו” תביא לייאוש מן היהדות ולמסקנה ש”נהיה כגויים”, להתבולל.
הילדים שיצאו לגלות בבבל הכריעו הכרעה חדה ובחרו להיאחז ביהדות ובתורה, והם, ראשוני הגולים,
סללו את הדרך לפני העם הגולה. השהיה בבבל הפכה משום כך לכור היתוך של תשובה לאומה,
ושבעים שנות הגלות חיזקו אותה וטיהרוה.
לדמותו של דניאל
דניאל איש חמודות
אישיותו של דניאל עולה מתוך פרקי הספר, והוא מתגלה בהם כאיש המעלה; חכם ונבון, מאמין גדול,
איש אמת, צדיק ונקי, חבר טוב ואיש חסד.
דניאל הוא אדם שלם, אשר כונה בפי מלאכי שמים “איש חמודות” ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
צדקותו של דניאל היא צדקות טבעית, אנושית, אוניברסלית, בבחינת “דרך ארץ קדמה לתורה”.
דמותו תפסה מקום כבוד כבר אצל בני דורו, והוא נחשב כסמל לצדקות גם בעיני זקנים ומבוגרים ממנו…
.
קידוש ה’, חנניה מישאל ועזריה
הגלות אינה רק איום חיצוני אלא מחלה פנימית ממארת. הרצון להשתלב במסגרת העולם הגויי,
ליהנות ממנעמיו, והפחד מפני תגובת הסביבה והשלטון, הם ארס משתק, המדכא את כוח הרצון ואת שאיפת החיים העצמיים.
חנניה, מישאל ועזריה מרדו בגלות, הם הורו לדורות שעל היהודי לשמור את אמונתו וייחודו. הקיום היהודי חשוב,
אבל יש טעם לחיים רק כאשר הם בעלי משמעות. אם על היהודי להתכחש ליסודות אמונתו אין טעם לחייו.
עם ישראל הלך בעקבות חנניה וחבריו. הגלות בבבל הביאה לו תיקון גדול ומופלא, עת התרחש בעם תהליך של תשובה.
העם שרש מקרבו את החטא ותיקנו, והפך במהלך הגלות מעם עובד עבודה זרה, לעם המוכן למסירות נפש שלא לעבוד אותה,
ואמנם לאחר גלות בבל איננו מוצאים יותר עבודה זרה בישראל.
אימתי נעקר יצר עבודת כוכבים? רבנן אמרי: אלו חנניה מישאל ועזריה.
חנניה מישאל ועזריה לא הלכו אל כבשן האש מתוך אקסטזה ודחף בלתי נשלט. נבוכדנאצר הזהיר אותם,
נתן להם הזדמנות נוספת, ואף על פי כן עמדו במרים. הם צעדו בעקבות אברהם, שהלך לעקידה שלושה ימים,
בהם שקל את דרכו, יכול היה להתחרט ולחזור, אבל באמונתו הגדולה המשיך אל העקידה לקדש שם שמים באופן מודע ומושכל.
בבקשם למות על קידוש השם החליטו החלטה חריגה ומנוגדת לנורמות הקבועות בישראל.
אמונתם של חנניה וחבריו לא היתה אמונה פשטנית. הם האמינו שהקב”ה יכול לפרוש עליהם את חסותו ולהצילם ממוות,
אבל בגודל אמונתם חשבו שההשגחה אינה חייבת להם דבר, במצב הנורא של הגלות,
נתבע היהודי להתמודד על אמונתו במצב של הסתר פנים, ההשגחה מסתתרת, הוא עזוב, דחוי ומרוחק,
ולמעשיו אין הד וסיוע ממרומים.
חכמים נוגעים בנקודות הכואבות ביותר:
אין להשלים עם חילול ה’ הגדול שבו יתאחד כל העולם לעבוד את צלמו של נבוכדנאצר ואיש לא יפגום בו,
ואף על פי כן, החלטת חנניה וחבריו חריגה.
עם ישראל קיבל את עונש הגלות והכיר שאינו ראוי ליטול את השם ולקדש שם שמים כי מעשיו נמאסו לפני הבורא,
הוא אינו יכול לעסוק בהתנשאות בחטאי אחרים אלא להתרכז בתיקון חטאיו ופגמיו שלו.
הדברים עמוקים יותר ומעלים בעיה נוספת, עיון שטחי בכתוב מורה כאילו הנס הוא המבחן היחיד לאמונה,
אבל חכמים הצביעו על משפט המפתח בדברי חנניה וחבריו:
אם יש (ברצון) אלוקינו אשר אנחנו עובדים, יכול (הוא) להצילנו מן כבשן האש הבוערת ומידך המלך יצילנו. ואם לא! –
יהי ידוע לך המלך, כי את אלוהיך איננו עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחוה.
הם לא סמכו על הנס, אלא הכינו את עצמם למות. “והן לא”! – בין אם יצילנו ובין אם לא,
אנו נשארים נאמנים. אמונתם לא היתה תלויה בדבר, היא היתה אמונה מוחלטת, בין אם יצילום מן השמים ובין אם לאו.
השאלה היא האם אפשר לקדש את השם בשעה שהכל הוא חילול השם? אם חנניה מישאל ועזריה יושלכו לכבשן האש וימותו,
הרי תהיה זו הודאה בכוחה של העבודה זרה ובאי יכולתו של הקב”ה להושיע,
אין אפוא קידוש השם אלא בהתגלות השכינה ובהופעת הנס.
חנניה וחבריו עלו מדרגה לתפיסה חדשה של האמונה. הם קבעו דרך אחרת.
קידוש השם איננו תלוי בתוצאה במציאות, לא הנס הוא העיקר, שכן יתכן גם מצב של הסתר פנים בעולם.
העיקר הוא, עמדת האדם ומעשיו – נכונותו למות על קידוש השם, להמשיך להאמין ולא להיכנע לעבודה זרה.
עמדה שיש לה חשיבות ללא שיעור כלפי האדם עצמו, והיא מסר חינוכי לישראל ולעולם כולו.
דווקא משום שמסרו את נפשם לשם שמים, יצרו בהתנהגותם הנפלאה אקלים חריג לא גלותי, ועל כן הופיע הנס.
בסופו של דבר היתה כאן פעולה כפולה: האדם מצידו מסר את נפשו לשם שמים, ואילו מן השמים התרחש נס.
הצלתם של חנניה, מישאל ועזריה ועלייתם לגדולה, ככל שהיא אירוע חשוב אין היא שלמה אם אין לה השפעה מהותית על המציאות.
היא אמנם מלמדת על כוחה של הגבורה, אבל בכך לא נקבע דבר ביחס לשורש הבעיה.
סיפור הצלם הופך להיות סיפור קידוש השם בכבשן האש.
הצלם מתבטל ונעשה חסר משמעות לנוכח העמידה ההרואית של חנניה וחבריו.
חנניה, מישאל ועזריה זכו לנס מושלם, להיפוך מצב הדברים מן הקצה אל הקצה.
הכתוב מדגיש שלא רק שהם ניצלו מן הכבשן אלא גם עבדי המלך שהטילום לאש,
נשרפו ונענשו מידה כנגד מדה, “בקדירה שבישלו בה נתבשלו”.
הנס לא היה בכך שהכבשן התקרר ולא יכול היה לשרוף, אדרבא,
הוא להט כל כך ששרף את שורפיהם ואף על פי כן בהם לא יכול היה לפגוע. חכמים ראו בכך נקודה עקרונית:
בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע חנניה, מישאל ועזריה לתוך כבשן האש, עמד יורקמו שר הברד לפני הקב”ה, אמר לפניו:
ריבונו של עולם, ארד ואצנן את הכבשן, ואציל לצדיקים הללו מכבשן האש. אמר לו גבריאל: אין גבורתו של הקב”ה בכך,
שאתה שר ברד, והכל יודעין שהמים מכבין את האש, אלא אני שר של אש, ארד ואקרר מבפנים.
אין בעולם מאבק קוסמי בין טוב לרע, בו גוברים המים על האש, אלא יש לראות אותו בתפיסה אחדותית.
הנוכחות האלוקית שווה בכל, והנס הוא גילוי הגבורה האלוקית המוחלטת, אש אוכלה אש.
“לא יתגאל בפתבג המלך”
נבוכדנצר הביא את ארבעת הצעירים הירושלמים על-מנת לחנך אותם על ברכי תרבות בבל. נבוכדנאצר לא התנכל להם,
אבל גם קרבה יתרה הוותה סכנה. השמות הבבליים שנתנו להם, אליליים,
והיה ברור אפוא שקרבה גדולה טומנת בחובה סכנת התבוללות, לכן התעורר דניאל לשקול את דרכו.
“וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו”
מהי פתבג המלך, ומה איסור יש בה?
פתבג בפרסית, הוא מנת כבוד של בשר משולחן המלך. דניאל וחבריו הסתכנו בסרבם “להתגאל” על ידי מתת זו.
אפשר שקצו בה בגלל מאכלות אסורים שבבישולי המלך. אבל גם אם היה באוכל הזה צד של איסור,
מותר היה לדניאל וחבריו לאוכלו משום פיקוח נפש, הסכנה שנשקפה לשר הסריסים אם יפגע בהוראות המלך,
איימה שבעתיים על דניאל וחבריו.
מסתבר אפוא שדניאל נזהר מאוכל המלך לא בגלל מה שיש בו, אלא מן הנובע ממנו – הקרבה לגויים והשותפות עמם.
אישיותו של היהודי הגולה מפוצלת, מצד אחד הוא משתתף בחיי העולם ומעורב בהם,
ומאידך הוא חייב לתחום את חייו האישיים מפני ההוויה הנוכרית בחוץ, כדי להישמר מהתבוללות חברתית והתמזגות רוחנית.
הגולים הראשונים הסתכנו, וקבעו בכך קו אדום אשר יבדיל את היהודי מן האומות ויציין את ייחודו. למסורת חכמים,
קבע כאן דניאל גזרה לדורות: אסור ליהודי לאכול פת, שמן ויין של עובדי עבודה זרה,
מפני החשש שקרבה יתרה לגויים ומשתאות משותפים, יביאו לידי חיתון והתבוללות.
דניאל היה מוכן גם להסתכן, ובלא היתר מגבוה, סידר עם המלצר שהוא וחבריו יאכלו זרעונים.
משמים סייעו בידי דניאל וחבריו, ובאופן נסי לא ניזוקו מהתנזרותם אלא אפילו נראו טוב מחבריהם.
מתוך: מור והדס, הרב יגאל אריאל
