טקס נוסף ניתן להוריד מהקבצים המצורפים בצד העמוד
טקס יום השואה.
(מנגינה עמוד האש)
קריין 1: היום, יום שני, כ"ח בניסן התשע"ג, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו מתייחדים עם זכרם של ששת המיליונים מבני עמנו שנרצחו ע"י הגרמנים הנאציים יימח שמם בין השנים: 1939-1945.
קריין נוסף: אנו זוכרים ביראת כבוד: את עוז רוחם של אחינו שמסרו נפשם על עמם בקדושה ובטהרה.
את מאבקם המתמיד של המוני בית ישראל על דמותם האנושית ותרבותם היהודית.
קריין 2: שישה מיליון יהודים, לא מאה, לא אלף, לא עשרת אלפים ולא מיליון. שישה מיליון נשמות טהורות מהעם היהודי. נזכור ולא נשכח!
שיר- והיא שעמדה.
קריין 1: אני מתכבד להזמין את רב בית הספר, לתפילת "אל מלא רחמים" ולאמירת פרק תהילים לעילוי נשמת ששת המיליונים. כולם מתבקשים לעמוד.
קריין 3: כמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה.
ילדים שלא זכו להגשים חלומות, לא זכו לאהוב, לשחק ולצחוק.
בטקס זה בחרנו להתמקד בסיפוריהם של ילדים אלו ולעילוי נשמתם מוקדש טקס זה.
(מנגינה- הבט משמיים)
יומן 1: יומני היקר, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה- אינך יכול לחוש, אתה- אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באים.
אני זוכר את היום שבו התחילה פתאום ההפצצה. נורו יריות ואנשים נבהלו. לא ידענו מה קורה.
אבל הכי הכי אני זוכר… את פתיחת שנת הלימודים.
ילדי יומנים- חולצה מכופתרת/ חולצה לבנה, מכנסיים בלויים.
(ילד עם ילקוט הולך לבית הספר)
תפקידים: ילד ושומר.
– בוקר טוב לשומר
– לאן אתה הולך ילד יהודי?
– לבית הספר כמובן. אינך רואה?
– הי, יהודון, אתה לא יכול. בית הספר הוא כבר לא בשביל יהודים.
– מה??? אבל… אבל… למה?
– ככה זה. ליהודים אין כבר זכות ללמוד יותר. כאן אין מקום ליהודים.
– אני… (מסתובב והולך הביתה) אני לא מאמין… אספר להורי… אוי ואבוי…
(מנגינה- המשך הבט משמיים)
(המשך היומן:)
אחרי הצהרים כשחזרתי מביה"ס שמעתי שני ילדים גרמנים מתלחשים.
כשעברתי לידם- הם צחקו עלי.
וביניהם- ביניהם היה סשה חברי הטוב.
הבנתי… אני דחוי בגלל שאני יהודי!
המשך מנגינה- הבט משמיים
יומן 2:
יומני היקר שלום. היום ניתנה פקודה- שמהיום והלאה כל היהודים חייבים לשאת טלאי צהוב בצורת כוכב.
זה כדי שידעו שאנחנו יהודים. פגשתי אנשים העונדים טלאי צהוב. הם נראו מדוכאים והלכו בראש מורכן.
ילד 1: 8 ביולי יצא הצו שהאוכלוסיה היהודית בווילנה חייבת ללבוש טלאים.
מלפנים ומאחור- עיגול צהוב ובתוכו האות יהודי. זמן רב לא יכולתי ללבוש את הטלאי, לא מפני שיגלו כי אני יהודי, התביישתי בחוסר האונים שלנו. יכסו אותנו מכף רגל ועד ראש בטלאים ואנחנו לא נוכל לעשות כלום.
כאב לי מפני שלא ראיתי שום מוצא.
אך כעת, אנחנו כבר לא שמים לב לטלאים, איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו. מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי.
ילד 2: כל יהודי הונגריה הצטוו לתפור מגן דוד צהוב על בגדיהם העליונים, כדי להבליט אותם ולבודד אותם. ההשפלה הזאת פגעה והרגיזה אותי מאוד. הייתי היהודי היחיד בכיתתי, ולא בלב שקט הלכתי לבית הספר ביום הראשון שבו ענדתי את הטלאי הצהוב. משה ס', הונגריה.
ילד 3: סירבתי לצאת מהבית. אני לא מוכן לענוד טלאי צהוב! לא אופיע בפומבי עם אות קלון יהודי!
אני לא מוכן שיראו אותי עם הדבר הנוראי הזה. אם מישהו מבני כיתתי יראה אותי, אני אמות!
חשתי פגוע וכועס על ששמו אותי למשל-ולשנינה, כדי להבליט ולהשפיל אותי.
ילד 4: אנשים שהלכו לעבודה הביטו בנו מתוך השתתפות בצער. מתוך פניהם ראית שצר להם שאינם יכולים להציע לנו נסיעה במכוניתם. הטלאי הצהוב הצעקני דיבר בעד עצמו.
קריין: ב-1940 החלו הגרמנים לרכז ולבודד את היהודים ברחבי אירופה בגטאות. סביב הגטו נבנתה חומה גבוהה וליהודים לא הייתה אפשרות לצאת ולהיכנס.
יומן 3: לפני שבוע העבירו אותנו לכאן, לגטו.
הגדר הושלמה ואיש אינו יכול לצאת ולהיכנס. הכל אסור.
כבר כמעט שאין מה לאכול. שמעתי על ילדים שמצאו דרכים נסתרות ופשוט ברחו.
אבל רובם כאן. וזה פשוט נורא.
בתשע בערב אנו נשכבים, ואסור לנו לקום. ומתי קמים? בחמש בבוקר.
מנגינה: רחם.
דוד: אבא, מחר שבת? |
אבא: כן, בני. |
דוד: אבא, נלך מחר אל הנהר לטייל? |
אבא: לא נלך, חמוד. אנחנו חיים בגטו, ומהגטו אסור לצאת. |
דוד: אבא, אתה זוכר את אליהו? |
אבא: כן. |
דוד: למה הוא לא בא אלינו יותר? |
אבא: אליהו לא נמצא בגטו. |
דוד: נכתוב לו שיבוא |
אבא: מהגטו אי אפשר לכתוב, ואי אפשר לבוא לגטו. |
דוד: מתי נביא שוב פרחים לשבת? כמו פעם, כשגרנו ברחוב מאפו? |
אבא: דוד, בגטו אין פרחים! |
דוד: אז מה יש בגטו? (פורץ בבכי), אני לא רוצה להיות בגטו! לא רוצה! נלך מפה, אבא, בוא נלך (מושך את אבא החוצה)
|
מנגינה: ליל הסדר האחרון בגטו וורשה
הצגה- ליל הסדר בגטו.
עורכים שולחן עם מפה לבנה וכו'…
שירת מה נשתנה.
מוישל'ה: אבא היקר שלי, יש לי שאלה אחת משלי לשאול אותך..
אני רוצה לדעת האם אני אחיה בשנה הבאה כדי לשאול את המה נשתנה? האם יישאר עוד ילד יהודי בעולם שישאל "מה נשתנה"?
אבא: אוי מוישל'ה שלי, אני לא יודע אם אני אחיה, אני לא יודע אם אתה תחיה, אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך, שתמיד, תמיד יהיה ילד יהודי בעולם שישאל את אבא שלו מה נשתנה.
והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם.
הקב"ה הבטיח לעם ישראל כבר לפני שנים רבות שהנר של עם ישראל לא יכבה אף פעם…
עם ישראל תמיד ישרוד! תמיד יתקיים!
"כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"
מוזיקה המשך- ליל הסדר האחרון בגטו וורשה.
קריין: אני מזמין את הקומונר לשאת דברים.
ברקע השיר: אני מאמין- רכבת.
קריין 1: הגרמנים העלו את היהודים לרכבות משא ושלחו אותם למחנות ההשמדה, בקרונות היה צפוף ומחניק, האנשים היו דבוקים זה לזה ובכו בשקט.
באחד הקרונות נסע החזן המפורסם הרב עזריאל דוד פסטג.
לפתע פתאום נזכר הרב עזריאל במילים המוכרות "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח אני מאמין, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא"
קריין 2: לא עברו דקות ספורות ומפיו של הרב בקעה מנגינה מופלאה למילים אלו. והוא שר. בהתחלה, שר לבד, אך לאט,לאט הצטרפו אליו עוד ועוד אנשים שהיו בקרון. וכולם שרים ובוכים, פעם ועוד פעם ועוד פעם.
והנה לרגע עצר הרב את השירה ואמר "זהו הניגון של עם ישראל, זהו הניגון של הנשמה היהודית.."
קריין 3: כעבור מס' חודשים הגיע ניגון זה אל האדמור ממודז'יץ ע"י נער שהיה ברכבת וניצל.
ישב הנער מול הרב וסיפר לו את סיפור הניגון.
אמר הרב לאותו נער "בניגון הזה ובמילים האלו יהודים יקבלו את פני המשיח".
מוזיקה מתגברת.
(מכינים תפאורה להצגה של יו-יה).
מוזיקה: אלי- אלי.
קריין: כשאגדל ואהיה בן עשרים,
אצא לראות את עולמנו המקסים.
אתיישב בתוך ציפור עם מנוע,
אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה.
אעוף, אשוט ואתנשא מעל עולם רחוק יפה.
אחלוף מעל נהרות וימים,
אל השמיים אתרומם ואפרח,
עננה אחות לי והרוח אח.
אברהם קופולוביץ, מחנה אושוויץ.
צריף בשואה.
יויה בבגדי אסיר, נכנס לצריף בבהלה, מסתכל מסביב מנסה לקלוט לאיפה הוא הגיע..
הרב: יויה זה אתה?
יויה: הרב דסברג?! אני לא מאמין! מה? גם אותך לקחו לפה? גם אתה נמצא פה?
הרב: כן, כן יויה יקירי, כולנו באותה סירה. בוא, בוא נסדר לך פה מקום. אתה חייב להיות חזק, יויה, המקום הזה לא פשוט… אבל אתה ילד חזק יקירי! אני בטוח שתעבור את זה בשלום…
יויה: הרב דסברג, אתה זוכר שהבטחת לי מזמן, כשהיינו בהולנד, בבית שלנו, אחרי הבר מצווה של חיימקה שגם לי תהיה בר מצווה כזו גדולה ויפה?
הרב: זוכר יויה, לא שכחתי אפילו לרגע אחד.
יויה: איך זה יקרה? עכשיו כשאנחנו פה במקום הנורא הזה… איך אני בכלל אלמד לקרוא בתורה? איך תהיה לי בר מצווה?
הרב: קורא ליו-יה עם היד. ולוחש.
אתה סומך עלי? אני אדאג שתהיה לך בר מצווה מיוחדת במינה… לפי החישוב שלי, שבת פרשת שמות יוצאת בעוד שלושה חודשים ובעז"ה אם נזכה ונחיה עד אז, אני מבטיח לך שאתה תקרא בתורה, פה במחנה, בברגן בלזן.
יויה: אבל רב דסברג, מאיפה אני אלמד לקרוא בתורה? אתה יודע את כל ההפטרה בעל פה?
הרב: בלחש, יש לי פה ספר תורה קטן שהבאתי איתי הוא נמצא עלי תמיד. יויה, אל תדאג! אנחנו נלמד ביחד ונתחזק…
(הרב ויויה לומדים- ברקע מוזיקה: נקדש את שמך)
קריין 1: הגיע בוקר הבר מצווה, הרב דסברג הכין את הצריף לבר המצווה של יויה, החלונות כוסו בבדים כהים, מהצריפים הסמוכים התגנבו אנשים כדי שיהיה מניין. יויה עלה לתורה וקרא…
(מוזיקה של ההפטרה, יויה קורא..)
קרין 2: לפתע, באמצע הקריאה נשמעה דפיקה בדלת כל האנשים שהיו בצריף קפאו במקומם.
הדלת נפתחה ובפתח עמדה אמא של יו-יה אותה הגניבו ממחנה למחנה כדי שתהיה שותפה לבר המצווה של בנה.
יו-יה: אמא, אני לא מאמין שהגעת לכאן כדי לשמוע אותי קורא בתורה…
אמא: בני היקר, ספרתי את הימים וידעתי שהיום הוא בר המצווה שלך בעזרתו של הרב דסברג, הצלחתי להגיע לכאן. היית מדהים! ועכשיו אני חייבת לחזור למחנה שלי כדי שלא יתפסו אותי בדרך.
יו-יה: תודה שהגעת אמא!
הרב דסברג, תודה רבה לך!!! קראתי בתורה בבר המצווה שלי, אמנם לא היו סוכריות כמו אצל חיימקה…
הרב: יו-יה, לבר מצווה שלך אנשים סיכנו את עצמם על מנת להגיע!
אני רוצה להעניק לך מתנה לכבוד בר המצווה, אני מרגיש כבר שסופי קרב, אני לא אחזיק מעמד עוד זמן רב, אני רוצה להעניק לך את ספר התורה הזה, ובעז"ה אם תשרוד- אני רוצה שתבטיח לי שתעביר את סיפורו של ספר התורה הזה לכל יושבי העולם..
יו-יה: אני מבטיח רב דסברג, אני מבטיח!!!
קריין 3: בדרך נס, ניצל יו-יה מהמחנה, גדל ונהיה למדען בכיר בישראל פרופסור יהויכין יוסף. ספר התורה היה שמור על המדף בביתו.
פרופסור יהויכין, היה פרופסור למדעי החלל והיה בצוות המדענים שבנו את החללית של אילן רמון. במהלך שיחותיו של אילן רמון עם יהויכין, ביקש אילן לקחת איתו את ספר התורה הקטן לחלל.
קריין:
אנו, עם ישראל – הננו עובדה!
69 שנות מדינה – אף זו עובדה!
עלינו לזכור ולספר בסיפורי הגבורה,
לזכור ולא לשכוח את המראות, את העצבות והשכול,
את המחאה והמרד , ואת התקווה הגדולה לחירות!
לזכור שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, עמים שונים מנסים להשמידנו והקב"ה מצילנו מידם!
ריקוד סיום: אין לי ארץ אחרת.
קריין: לשירת התקווה ואני מאמין כולם מתבקשים לעמוד.
תגובה אחת
נאור יחיני רוצה