היה היה מלך חכם, ולו היה שני בנים.
לעת זקנתו התלבט המלך מי מבין שניהם ראוי לרשת את כיסאו.
שני בניו היו בעלי מידות טובות, חכמים ואמיצים, כך שהבחירה ביניהם הייתה קשה עד מאוד.
לבסוף טיכס עצה עם שריו והחליט להעמיד את בניו במבחן, ללא ידיעתם:
הוא קרא לשניהם וביקש מהם להשגיח על ממלכתו, מכיוון שהוא יוצא לביקור ממלכתי מעבר לים.
הוא חילק ביניהם שווה בשווה את הממלכה וביקש מהם לשמור עליה, ולדאוג ככל האפשר לשלום התושבים.
למחרת יצא עם שריו מהארמון ומיד התלבש בבגדי איש פשוט, ונראה כאחד הכפריים.
הבנים החלו את יומם הראשון כמלכים.
הבן הבכור הסתכל בגאווה מול הראי בחדרו ואמר "אני המלך! סוף כל סוף!"
יצא לאחר מכן עם יועציו לשוק ,דאג שכל התושבים יחלקו לו כבוד ויערכו לו מסיבות,
וחזר לביתו לסעוד סעודת מלכים כראוי לו, עם חבריו ועם בני משפחתו.
הבן הצעיר צעד מקצה לקצה בחדרו ומלמל, "כיצד אוכל למלא את רצון אבי?
מה ראוי לי לעשות כדי שכשיבוא אבי הוא ישמח שנתן בי אמונו, וכך אגרום לו נחת רוח?…"
כך ישב בחדרו שעות ארוכות, אפילו בלי לאכול את ארוחותיו, ותכנן תוכניות רבות לשיפור חיי התושבים .
המלך המחופש עקב יום יום אחר בניו וראה כיצד הם פועלים בתור ממלאי מקומו.
הבכור אמנם קיים את חובותיו הבסיסיות בתור מלך ודאג לקיום בסיסי של חלק הממלכה שבאחריותו,
אך בכל זמן פנוי השתדל ליהנות מחיי המלוכה – במסיבות, בטיולים ובארוחות פאר.
הצעיר לא נח ולא שקט מבוקר ועד ליל. כל יום ביקר את תושביו, שעד מהרה כבר הכירוהו בשמו,
והקשיב לבקשותיהם ולסיפורי צרותיהם. הוא עשה זאת במתינות ובמאור פנים, והבטיח לשפר את מצבם.
כל ערב ישב בחדרו וערך חשבון נפש מה הספיק היום לתקן בממלכה, ומה ראוי להוסיף ולשפר.
ראה המלך את שני בניו ובלבו גמלה ההחלטה למי ייתן את כתר המלוכה בבוא היום…
