החוקרת האמריקנית קארן סטבינר הוציאה לפני מספר שנים את הספר
"לבנות בלבד: חינוך נפרד ולמה זה משנה".
בספר היא מפרטת רבות מהבעיות של מערכת חינוך מעורבת (וגם כמה מהפגמים בחינוך נפרד).
בספר אחר, "להחזיר את אופליה לחיים", שנכתב על ידי מרי פיפרס,
מתוארת הצניחה בהערכה העצמית ובציוניהן של הבנות, כאשר הן מתקרבות לגיל ההתבגרות,
והופכות מודעות יותר לבני כיתתן הזכרים. בנות שהיו לפני כן מבריקות ומוכשרות,
רואות את ציוניהן יורדים בדרמטיות, בזמן שהן מתמקדות יותר בְּדֵייטִים מאשר בהצלחה אקדמית.
האם זה מועיל לבנות שלנו? לא צריך להיות דתי כדי לחשוב שלא.
למרות הלחץ העז לשוויוניות שהביא את הדרישה לאינטגרציה (למה אי אפשר להיות נפרדים אבל שווים?),
חלק מההורים והתלמידים מגלים בהדרגה את העוצמה של בית ספר לבנים בלבד או לבנות בלבד.
בית הספר נועד להישגים אקדמיים. מחקרים מראים שבנות מצליחות הרבה יותר כשאין עליהן לחץ להיראות טוב למען הבנים.
לא רק שהן חופשיות להתמקד בלימודים, גם כל האנרגיה שמבוזבזת בדרך כלל על תסרוקות, איפור ובגדים,
יכולה להיות מתועלת לשיעורים שלהן (בסדר, אולי פה אני קצת מגזימה!).
זו הקלה עצומה להיות פשוט עצמך בבית הספר.
זו הקלה עצומה להרגיש חופשייה לבטא את דעותיִך ומחשבותיִך בלי לנסות להרשים אף אחד.
זו הקלה עצומה להקדיש את הלימודים ל…טוב…לימודים.
