המקלון וכלי הנגינה

מתאים ל: שבת, יום חול

לכלי הנגינה יש ארץ משלהם. ארצם הייתה להם גן עדן, חופשיים היו שם לחיות כרצונם. לא הוטל עליהם כל עול. רצו השמיעו קולם, רצו נדמו. רצו נגנו בצוותא, רצו הרעישו זה לזה. אמנם מוטב היה להם לשבת יחד במנגינה נעימה, הרמונית, כל אחד ינגן חלקו, כולם בקצב אחד…
החופש הצמיח שם קלקול גדול, מאבקים ומלחמות. כל כלי ביקש לגבור על האחרים: החצוצרות הריעו, התופים רעמו, החלילים שרקו, כלי המיתר צרמו, עד כלות קשתם. כך בתחילה, בהמשך החלו מפריעים זה לזה: הכינורות דקרו בקשתם את התופים לחוררם,

והתופים דחפו מקלותיהם בין המיתרים לפקעם. לאחר מאבק קצר בין כל כלי הנשיפה גברו הקרנות על כולם והכניעום, עתה יצאו במאבק נגד כל האחרים בתקווה שהנה ישתלטו על כל הארץ.

אחד הסתובב שם, בקושי אפשר לקרוא לו כלי נגינה: היה זה מקל המנצח. הוא אפילו לא בדיוק אחד מהם, הרי אינו יכול להשמיע קול. אולי משום כך לא פגעו בו במאבקים שביניהם. כמקל פשוט חסר קול משל עצמו, יכול היה דווקא הוא להאזין לכל הכלים האחרים. כמקל המנצח הייתה לו הסגולה לשמוע בפנימיותו את המנגינות שיכולים הכלים לנגן בצוותא, ידע שזהו בעצם תפקידם, לכך נוצרו. ידע שאם רק פעם אחת ייאותו לנגן יחד, יחושו תענוג עצום וידעו שאין להם מטרה אחרת. אלו היו חזיונותיו, אבל לנגד עיניו התרחשה מציאות הפוכה. באוויר נשמעו רק רעשים מחרישים של כלים מסתערים, צווחות של כלים נמלטים וגניחות של כלים שבורים.

המקל היה מנסה לדבר לעיתים על ליבם של כלים שונים: ניסה אצל החזקים, הללו הרעימו עליו בקול איתן שלא יעלה בפניהם רעיונות שיש בהם חולשה. ניסה אצל החלשים: הם לא הבינו: כיצד כלים בעלי מבנה ובעקר בעלי צליל כה רחוק ושונה יכולים לנגן ביחד?

“לא לא” אמרו “אתה חולם, אין ולא תהיה לעולם מנגינה שנוכל לנגן בצוותא. אי אפשר לשמוע אותנו ביחד…”

אמנם הכלים החלשים היו, מפאת מצבם העלוב, מוכנים להסדר שלום שמבחינתם פרושו: “כל כלי חי את חייו העצמאים ולא מפריע לזולתו”. גם אם אמרו זאת, חש המקל כי אינם דוברים אמת, זו עמדתם רק בגלל חולשתם, בעיניהם בערה שנאה והוא ידע שאם רק יתחזקו, יהפכו הם להיות המדכאים של זולתם. במפח נפש הבין המקל שגם הצעות השלום שנאמר לו לא יחזיקו מעמד ללא גורם שיאחד אותם, בסגולתו האופטימית שוב התנגנה בתוכו המנגינה האחת שכל הכלים השתתפו בה. מנגינה שהייתה נותנת לכל כלי לחוש שהוא שייך, שהוא בעל ערך, שארץ הכלים תהיה חסרה בלעדיו: “לו היו מנגנים מנגינה זו בצוותא, לא הייתי צריך להסביר דבר, עצמת המנגינה עושה את שלה, הם היו מבינים שכאשר מנגנים בצוותא שוב אין הם כלי ועוד כלי עוד כלי זה לצד זה- הם גוף אחד, החי במציאות אחרת, שונה, נעלית יותר… אם רק אצליח יהיה זה עולם אחר”.

בהקשיבו סביבו, בשומעו את הכלים השקועים במאבקיהם, מרעישים כולם, נודע לו שעליו להגיע אליהם בדרכם שלהם. הוא אינו יכול לשבת מהצד ולהטיף, עליו לעשות מעשה. “אם אתן להם קצב אצליח אולי לעורר אותם לנגן, הקצב מחבר את כולם, בו תתחיל התחושה שאפשר וצריך לנגן יחד”. הוברר לו עם זאת שעליו להיות זהיר. עליו לשנן לעצמו היטב היטב את המנגינה ולדבוק בה.

ידע שבמידה והכלים האחרים יתקרבו אליו, יחלו לנסות להצטרף אליו, עלול גם הוא להתפתות להם, לנסות לבסס לעצמו מעמד בניהם.

המקל החל להתרומם באוויר, לדחוף מצד לצד בקצב, התנועות היו נאות ומרשימות. משימתו החלה נותנת פרי, כלים מסביב עמדו והתבוננו בו. חלקם אף החלו לנסות לנגן בהיסוס לפי הקצב… המקל החל לשמוע את נגינת הכלים, ראה אותם מתייחסים אליו. תחילה עוד הצליח לשמור על עצמו, דבק בכל כוחו במנגינה שבליבו, הוא החל מתבלבל בשמירת הקצב.

הכלים שעד כה התבוננו בו בהשתאות, הסבו ראשם- לרגע חשו שהנה המקל בתנועותיו הקצביות באמת מביא להם בשורה חדשה, עתה משהחל להשמיע קולות עורר את זעמם. חשו שגם הוא מצטרף למאבק ביניהם. מיד התנפלו עליו כמה כלים גדולים והטיחו אותו ארצה.

מוכה כנוע ועלוב הוא נסרך אחריהם. עתה הבין מה חמורה הייתה טעותו כשניסה לנגן כאחד מהם. מושפל היה גם בעיני עצמו.

לתדהמתו דווקא עכשיו החלה שוב המנגינה נשמעת באוזניו. הפעם שמע אותה אפילו בברירות רבה יותר. הוא התעודד, הבין שיהיו לו עוד הזדמנויות. עתה ידע שעליו לערוך הכנות רבות יותר. הבין שהדרך נכונה: להציג בפני הכלים את המנגינה, להתחיל בקצב. אבל הוא צריך להיות חזק יותר. ידע שההכנות ימשכו זמן רב, לעת עתה הוא למד להכיר את הניגון עצמו, בלי לתכנן את חלוקת התפקידים בין הכלים השונים. החל לשנן לעצמו את המנגינה. בית בית, פרק פרק.

שכניו התייחסו אליו מצד אחד בבוז ובזרות- הרי הוא היה שונה מכולם, הם כינוהו “מקלון”, ואיימו עליו שאוי לו אם יעז להראות עצמו ככלי נגינה-כאחד מהם.

מצד שני, בסקרנות ובהערכה- ידעו שי שבו משהו מיוחד. מאז אותו אירוע בו ניסה להלהיב לנגן יחד, מאז נתן להם את הקצב הם הבינו שהכלים שבידיהם מסוגלים למשהו אחר, משוכלל יותר, נעים, מאחד ונשגב. המתח שביניהם והקנאה מנעו הם להמשיך בכיוון זה.

אותם כלים שבהשראתו נגנו אז משהו, שמרו בקנאות על רסיס נגינתם הנשגבת. לעיתים דווקא הידיעה שהוא זה שהראה להם שהכלים יכולים ומיועדים לנגן עוררה את תסכולם ואת כעסם עליו.

הוא לא השתתף במלחמותיהם ומאבקיהם. כ”מקלון” יושב בחסותו של כלי חזק, סובל את הרעשים המושמעים סביבו, שוקע לתוך עולמו הפנימי ומאזין בשקיקה למנגינה השמימית המתנגנת באזניו. את הכלים האחרים שכה הפריעו לו סילק מדמיונו.

“מקלון” היה עוצם עיניו, שומע את המנגינה, ונסחף בחלומו- כשרביט מנצח בודד, המנתר ומרקד בקלילות עם המנגינה. השתלבותו במנגינות השמימיות הביאוהו לאושר, שוב לא חסר לו דבר.

העולם חסר. המנגינות מיועדות לכל הכלים. הללו בינתיים עייפו מלהרעיש ולהילחם. בסתר החלו לפזול אליו, זכרו את הפעם הקודמת.

עתה היו בשלים יותר לקבלו. הוכשרה השעה, צריך היה להזיז עצמו, לנתר לפי הקצב. הם אפילו מצפים לכך. אבל הוא מנותק.

שקוע בעולמו הפנימי. מאזין לעצמו.

הם דחקו בו, חלקם בעדינות, האחרים בגסות-דוחפים ודוחקים: “לך מכאן מקלון, הסתלק”. גם בתוך עצמו חש התעוררות מסוימת. אבל היראה שיתקה אותו. סבר שמא עדיין אינו בשל. התקופה הארוכה של הניתוק מהם, חוסר ההתנסות בעמידה לפניהם כשרביט מנצח עצמאי הרתיעו אותו. חשש מהמפגש המחודש עם הכלים, פן העמידה לפניהם כשרביט מנצח שוב תסחף אותו לעולמם, וינסה להיות כמוהם. למרות שעתה ידע היטב את המנגינה, לא היה בטוח שיצליח לחבבה על כולם. בתוכו שמע קולות מעודדים:

“הניגון כבר יוליך אותך. הכלים האחרים רוצים לשמוע, רוצים לנגן יחד. אם רק תרצה, למנגינה השמימית המיועדת לאחד את כל הכלים יש די עוצמה, ואתה יודע זאת…”

הוא נאבק עם עצמו רצון ברצון- זה אומר: “שב, המתן, אסור להיכשל שוב!” השני קורא: “צא, אל תחמיץ את ההזדמנות, הכלים רוצים לנגן, הארץ רוצה לשמוע את הניגון”.

הוא החל לפסוע בהיסוס למקומו, השרביט החל לנוע… הכלים האחרים פקחו עיניים, מתפלאים ולא מתפלאים. ידעו שהוא מיועד לכך, אבל השנים שעברו העלו ספק אם אמנם ישוב להופיע כמרכיב עצמאי בין שאר הכלים.

קשה כל כך להיות אחר, שונה. בתוכו הוא יודע שדווקא לו נועד התפקיד המיוחד. השוני שלו הוא יחוד. ממנו צריכה לבוא ברכה לכל הכלים עכשיו ההזדמנות הנפלאה לגלות להם את סוד המנגינה העליונה. הוא יודע אותה, הוא שינן אותה במשך שנים.

עתה ישתף את כל הכלים ויחד ינגנו, המנגינה תחבר אותם, תביא ביניהם אהבה, שלום ואחדות. תרומם אותם לעולמות של ניגונים נוספים, ידעו שכאשר הכלים מנגנים הם הופכים לתזמורת ומאחורי השרביט- ידיו של המנצח. הנה הוא חש את ידו של המנצח אוחזת בו…

הוא התבונן סביבו וחש את כולם, כל הכלים. הם במתח, מבקשים לנגן… רעד עבד בו. חברתם של הכלים עוררה בו את הפיתוי הישן הנושן להיות כמותם. לאחר כל השנים שהיה “מקלון” הנה הם מקבלים אותו, מתבוננים בו. קולות הכלים מגוונים כל כך, נאים כל כך…

מדוע הוא לא יכול לנגן כמותם? מדוע עליו רק להדריך? לתת קצב? לקפוץ ולנתר לפניהם? הוא נסחף אליהם מנסה להקיש, להשמיע קול כלי למרות שאיננו כזה…

קולות הכלים סביבו, המתאים אותו, יימוגו לפתע תחת צלילים רועמים שיגעשו באזניו. המנגינה ההיא, השמימית, תחל להתנגן במלוא עוצמתה.

המנצח עצמו יאחז בו- מחבר המנגינה. תחושה גועשת של גאווה ושלחיות תפעם בו. יגיע העת למלא את ייעודו להביא את המנגינה אל הכלים, לחברם זה לזה ואת כעולם אל המנצח- להפוך את העולם לתזמורת. השרביט יחל לנוע בקצב, לפנות אל כל כלי להפעילו, או להסותו.

הפעם הם יתחברו אליו בשמחה, ינגנו זה לזה וישמעו זה את זה. ישמחו לנגן וגם להאזין, חשים שזוהי המנגינה של כולם. נועצים עיניים בשרביט המנצח, עוקבים אחריו, נדבקים בהתלהבותו. כלום חשים השראתו של המנצח עצמו, הוא מחבר המנגינות.

והמנגינה מחברת את כולם, את הכלים המנגנים, השרביט והמנצח, לתזמורת נפלאה, נושאת אותם לאהבה ואחדות הפותחים בפניהם שערי רקיע לעולמות חדשים מלאי ניגונים מסתלסלים ועלים.

נקודות אפשריות לדיון-

• האם המקלון הוא מנהיג?
• מה הייתה טעותו של המקלון?
• למה הכלים ניסו לדחוק במקלון?
• מה איפשר למקלון לא לחזור על טעותו?
• איפה אנו רואים מצבים בחיים שדומים לסיפור זה? מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
• האם היה נכון יותר שאחד מכלי הנגינה יהיה המנהיג או לחילופין שגם למקלון תהיה יכולת לנגן?
• מהם קשייו של המנהיג?