מתאים ל: שבת, יום חול

פרשת הכותל

חלק א':

הזמן: ערב תשעה באב שנת תרפ"ט, מספר ימים לפני פרוץ פרעות תרפ"ט.

המקום: ביתו של הרב קוק, הרב הראשי לא"י.

"טוק טוק" "טוק טוק", נשמעו הדפיקות בדלת ביתו של הרב, הדלת נפתחה ובפתח התגלו שני קצינים בכירים, האחד אנגלי והשני ערבי. לאחר דברי ברכה קצרים פתחו הקצינים בעניין לשמו הגיעו:

"לידי הממשל הבריטי הגיע שמועה לפיה מתכוונים היהודים לערוך תהלוכה ליד הכותל בליל תשעה באב ובכך להפגין את שייכותו של הכותל לעם היהודי . הרב וודאי יודע כי המצב בארץ מתוח מאוד, וכי נושא התפילה בכותל נמצא בלב המחלוקת בין היהודים לערבים. בעקבות המצב הרגיש, אנו פונים אל הרב בשם המושל הבריטי, ומבקשים ממנו כי יפעל למען ביטול התהלוכה. תהלוכה יהודית בימים אלו באזור הכותל תרגיז את הערבים ותהווה התגרות מיותרת" כך טענו הקצינים.

הרב שמע את דברי הקצינים ואת הפצרותיהם לפעול לביטול התהלוכה, אך תשובתו השלילית לא איחרה לבוא, יחסו המיוחד של הרב אל הכותל המערבי ידוע היה, פעמים רבות התבטא הרב בעניין הכותל ושייכותו לעם היהודי, וגם כעת, על אף הלחצים, לא יכול היה לפעול באופן הנוגד את אמונתו.

ואכן, בליל תשעה באב נראו מאות צעירים אמיצים צועדים ברחובות ירושלים, הצעירים, נושאים דגל ישראל בידם צעדו לכיוון הכותל וקראו "הכותל כותלנו". בסיומה של התהלוכה המשיכו הצעירים לישיבת "מרכז הרב" שם קיבל את פניהם הרב קוק בהתרגשות רבה ובקול חנוק מדמעות שיבח אותם על קנאתם לקדושתו של הכותל ובירך אותם מעומק ליבו.

חלק ב':

הזמן: לאחר מאורעות תרפ"ט (בהם נרצחו 133 יהודים)

המקום: משרדו של מר הארי לוק.

צלצול טלפון נשמע במשרדו של מה הארי לוק, המזכיר הראשי בממשלת המנדט הבריטי, על הקו היה הרב הראשי, הרב קוק.

במילים נמרצות דרש הרב מן המזכיר כי ממשלת המנדט תפעל ביד קשה כנגד הפורעים הערבים. "מה אוכל לעשות נגדם?" שאל מר לוק,"לירות ברוצחים" השיב הרב, "לא אוכל לעשות זאת" השיב מר לוק "לא קיבלתי פקודה על כך מהממונים עלי","אני מפקד עליך! הנני דורש זאת בשם המצפון האנושי!" ענה הרב בתוקף.

כך, ללא חשש ולא פחד מהשלטון הבריטי, דרש הרב צדק ומוסר. כששמע הרב שמר לוק לא רק שלא הגן על היהודים אלא אף עודד את הפורעים ותמך בהם, סירב ללחוץ את ידו ואמר:"אינני לוחץ יד, המגואלת בדם יהודים!"

חלק ג':

הזמן: כשנה לאחר מאורעות תרפ"ט

המקום: ביתו של הרב קוק, הרב הראשי לא"י.

שוב נשמעו דפיקות בדלת ביתו של הרב, הפעם העומדים בפתח היו שליחי הוועד הלאומי. באותו זמן ממש נשמעו דפיקות דומות גם בבתיהם של הרב יעקב מאיר והרב זוננפלד, גם אליהם הגיעו שליחי הוועד. מטרת השליחים היתה זהה: להשיג את חתימתם של שלושת הרבנים המפורסמים להסכם הכותל.

"כבוד הרב, וודאי ידוע לך כי הממשלה הבריטית החליטה לאחר הסכסוכים על הכותל ולאחר מאורעות תרפ"ט להקים וועדה. מטרתה של הוועדה היא לקבוע למי שייך הכותל, ליהודים או לערבים. הוועדה החשובה ביקשה מראשי המוסדות היהודיים להכין את הטענות בדבר זכותם של היהודים על הכותל" פתחו אנשי הוועד.

"ובכן, מה הביאכם אלי?" שאל הרב. "אנו נשלחנו אליך מטעם ראשי המוסדות היהודיים, כיוון שחשוב לנו מאוד שקול התפילה ימשיך להישמע על יד הכותל, החלטנו להביא בפני הוועדה הצעת פשרה לפיה איננו טוענים כי הכותל שייך לנו אלא רק מבקשים רשות להתפלל על ידו. לשם כך באנו אל הרב, כדי שיחתום כי הוא מסכים להצעת פשרה זו וכך תתאפשר תפילה יהודית על יד הכותל"

"מבין אני מדבריכם כי חתימה זו מהווה ויתור על בעלות יהודית בכותל. על פי ההסכם שאתם רוצים להציע לוועדה העם היהודי מבקש רק להתפלל ליד הכותל ולא לשלוט בו. אינני יכול להיענות לבקשתכם… איך יכול אני לוותר על מתנת הקב"ה לעם ישראל?!" קרא הרב.

לא הועילו המשלחות השונות, הרב נותר איתן בדעתו וטען כי אנשי הוועדה הבריטית אינם יכולים לקבוע למי שייך הכותל שהרי הקב"ה נתן את א"י לעם ישראל, ובתוך כך גם את הכותל המערבי!

האמת הזו עמדה לנגד עיניו וממנה לא זז גם כאשר ספג הרב לחצים מכיוון הממשלה הבריטית וראשי המוסדות הלאומיים גם יחד.

בסיום הסיפור נסכם ונאמר כי הדבר היחיד שהנחה את הרב בכל שלבי פרשת הכותל היה האמת. הרב לא חשש מן הממשלה הבריטית ששלטה אז בארץ ולא נכנע לשום פשרה שהציעה המנהיגות היהודית. הכותל שייך לעם היהודי ולא משנה מה יטענו כולם!

יהי רצון שגם אנחנו נצליח באומץ למלא את שליחותו של הקב"ה, לפעול מתוך אמת ולא לפחד ממה שיחשבו עלינו!