כמעט תאונת דרכים
"נסעתי פעם במכוניתי ונאלצתי לעבור דרך סמטה צרה, תוך כדי נסיעה מהירה.
ממש בנס ברגע האחרון הצלחתי לעצור את רכבי ליד חבורה שעמדה ושוחחה
באמצע הסמטה וחסמה את דרכי.
קול חריקת הבלמים, והעובדה שכמעט נדרסו לא החרידה אותם- הם פטפטו.
צפרתי כי להזיזם והם בשלהם. צפרתי עוד ועוד והם בשאננותם.
חשבתי ברוגז- הכיצד?
הרי הם כמעט נדרסו ועכשיו אינם שמים לב לצפירות.
לבסוף נעתר אחד מהם להקדיש לי תשומת לה. פנה אלי ואמר בביטול: טוב טוב, די,
שמענו, שמענו!
חמתי עלתה בי, הנשמע כדבר הזה?
אדם עומד בפני אפשרות של מוות, ניצל בנס, שומע צפירות שנועדו בשבילו-
להזיזו ממקומו לבל ידרס, והוא עוד מגיב: "שמעתי, שמעתי".
מיד עלה בי הרהור וכי אני טוב מהם? עומד אני באר השנה, יום הדין, בו נחרץ גורלי:
מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי בחרב ומי ברעב… שומע את
תקיעות השופר, הנועדות להזיז אותי ממקומי- ממצבי, לקום, לזוז, לפעול, לשנות,
לרדת מהדרך בה אני הולך ומסתכן. מאה תקיעות צופרות, אזעקה!
ומה תגובתי במשך כל השנה? לא כלום! שמעתי את התקיעות אך כרגיל אמשיך
לעמוד באותה סמטה צרה כל השנה, לפטפט על הא ודא, לא לחוש בסכנה,
לא לזוז מהדך ולא להינצל"
