“ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו…” (א’, יא’)
“ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו…” (א’, יב’).
כשהקב”ה ברא את העולם ראוי היה טעם העץ להיות כטעם פריו כמאמר הכתוב (בראשית א יא) “ויאמר אלקים תדשא הארץ… עץ פרי עושה פרי” אך הארץ סטתה מציווי ה’ והוציאה רק ‘עץ עושה פרי’ (שם א יב) ולא ‘עץ פרי’, מה משמעות הדברים?
“מתחילת הבריאה (= התוכנית האלוקית המקורית לפני מימושה בעולם) ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם הפרי, כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית, ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגובה והנועם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה, אבל טבע הארץ, התנודות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי של המגמה האחרונה, האידאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו. אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם, זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו”.
(הרב קוק אורות התשובה ו’ ז’).
העץ הוא האמצעי לפרי, והפרי – המטרה.
מוטיב חשוב במשנת מרן הראי”ה קוק הוא היחס בין האמצעים לבין המטרות שבחיים. בדרך כלל, אנשים מתרכזים על הגשמת המטרות, ומזלזלים באמצעים. אם למשל, אדם חרש, זרע, וכו’ במשך שנה שלימה, אך לבסוף, עקב בצורת, התנובה הייתה קטנה, השנה נחשבת לבלתי מוצלחת.
אך אומר הרב קוק, “מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו”, שבעולם האידיאלי אמור להיות לא רק טעם בפרי, אלא גם טעם בעץ. יושם אל לב, שלמרות שנוטעים עץ תפוח עבור הפירות, ברא הקב”ה את העולם כך, שהשורשים, הגזע, הענפים, והעלים, שכולם אמצעים, מהווים כ-95%, ורק כ-5% הוא פרי. אכן, כך הוא החיים בעולמנו החומרי, שהאדמה כביכול, “לא הקשיבה” לציווי ה’, ובמקום “עץ פרי עושה פרי”, רק הוציאה “עץ עושה פרי”. רוב החיים שלנו הוא אמצעי והכנה. אדם לומד כדי לקבל תואר, כדי לקבל עבודה, כדי להרוויח כסף, כדי לקנות אוכל, כדי לחיות. רוב זמנו הוא מתלבש, עובד, אוכל, יושן וחוזר חלילה. אכן, אם 95% מהחיים הוא הכנה/אמצעי/עץ, ואנו רוצים טעם בחיים, אזי אין ברירה אלא לשאוף לחזור למדרגת “טעם בעץ כמו בפרי”, למצוא “ערך לדרך”.
רש”י (על פי חז”ל) אמר “לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה (האדמה) גם היא על עונה”. לכאורה מדוע יש לקשור בין חטא הארץ לחטא האדם, כך כשבעונשו של האדם יש גם עונש לאדמה?
הרב קוק (אוה”ק ג’ עמ’ קמ’) מבאר “חטא אדם הראשון (הוא בכך) שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה על שאלת איכה, מפני שלא ידע את נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו”. דהיינו האדם “מזייף”, הוא לא חי את עצמיותו האמיתית, הוא לא מגלה בפועל את האידיאליות האלוקית.
גם חטא הארץ דומה. “חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, נשאה עיין מחוץ לה”. דהיינו שאם הארץ היתה מסוגלת להביע את עצמיותה לא היה חסרון בטעם העץ. גם הארץ “זייפה”, היא הלכה אחרי התכלית, ולכן לא ביטאה את עצמיותה. חטא הארץ וחטא האדם גרמו שהעולם כולו חי בזיוף, חי בחיצוניות ולא במבט פנימי. שורש חטאם הוא דומה ועל כן נתקללה הארץ בקללת האדם.
אנו נתבעים לתקן את חטא הארץ ואת חטא האדם. אנו נדרשים להביא את המציאות כולה לאותה מגמה מקורית שעלתה במחשבתו של הקב”ה ביסוד הבריאה. הדרך לכך תלויה במבט פנימה. אם נתבונן באלוקיות של החיים וההויה, ונדחה את הזוהר החיצוני של הגוף והחומר ע”י שנחיה חיי צניעות, נזכה לראות את הזוהר האמיתי של העולם, את הזוהר האלוקי.
