כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר:
"אני בדרום אי שם בסיני. דווקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון-בשריון שמעטים כמוהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות.
המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים, אולצו ללחום.
נכנסנו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האוויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העוצמה המצרית מוטלת על כף המאזנים.
שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אזנים.
לפתע פתח מישהו טרנזיסטור.
מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה. מתרפקים עליה לאחר שעמדו בבדידותם מאז קמה המדינה. אבני הכותל שוב הרוו דמעה יהודית לה צמאו עשרים שנה".
זה, כל זה שומעים בטרנזיסטור.
בחזית פורצת שאגה אדירה. שריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים כל אחד מחפש את אחרים כדי להתחבק.
מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד לגילוי כל חולשה. בוכים עתה כתינוקות.
והוא מתאר את הדבר הזה:
"כשבילי טהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתייפחים בבכי אל מול פני המקדש העולה בלהבות".
