במצות ישוב הארץ כלולה לא רק המצווה ליישבה, אלא גם החובה להכין את כל הכלים ואת אנשי המקצוע,
הדרושים לקיומה ופיתוחה של מדינה.
והם הם דבריו של רבינו החתם סופר זצ”ל בספרו על התורה פר’ שופטים [ד”ה מי האיש]:
“…ונראה לי בזמן שישראל שרויים על אדמתם מצווה לאסוף הדגן לא לצורך פרנסתו, [שאם זה לצורך פרנסה]
צדקו דברי רשב”י [בברכות לו א’: ‘תורה מה תהא עליה’] ודברי ר’ נהוראי
[‘מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה’], אלא משום מצוות ישוב ארץ ישראל.
ומשום הכי היה בועז [בעצמו] זורה גורן השעורים [למרות שהיה עשיר גדול והיו לו פועלים רבים],
ואלישע [הנביא ‘והוא חורש] שנים עשר צמדים לפניו’. ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל האומנות,
משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכדומה,
ויביאום מארצות רחוקות, על כן היה לימוד כל אומנות מצווה”.
ומוסיף שם החתם סופר: “ורשב”י ור’ נהוראי מיירי כשאנו מפוזרים בין האומות ויש בהם
אומנים מרובים והם אינם צריכים לנו, והעוסק בהם [בחו”ל] הוא להמציא לו פרנסתו,
על כן מניח אני כל אומניות ואיני מלמד בני אלא תורה”.
תפיסת ה”עבודה” לא רק כצורך של פרנסה וקיום אישי, אלא כמצווה ומשימה לאומית,
כשמצטרפת לכך גם עניין של “כבוד ארץ ישראל”, היא נותנת לנו הגדרה תורנית למושג ה”ממלכתיות”,
שאינה מצמצמת את פעילות האדם לתחומו האישי בלבד, אלא מרחיבה ומעבירה אותו לתחום האחריות
הציבורית והדאגה לעצמאות כלכלית, ואי תלות כלכלת הארץ בפועלים זרים.
[אילת השחר/הרב יעקב פילבר]
