מתאים ל שבת
למדריך:
כדאי מאוד לקרוא את הסיפור מראש ולהכינו כך שתוכל לספרו בעל-פה, בתוספת "צבע" ופרטיים מקוריים משל עצמך.
כדאי לקרוא את הסיפור כמה פעמים בעצמנו, לפני שנספרו לחניכים.
במהלך הקריאה המוקדמת נתכנן את שינויי הטון המתאימים במהלך הסיפור כגון לחישה,
צעקה, קול רועד מהתרגשות או מפחד וכד'.
נוסף על כך כדאי לתכנן "רעשי רקע", כגון דפיקה בדלת, מחיאת כף וכיו"ב,
"פעלולים" שיש בהם כדי להגביר את מידת העניין של החניכים בסיפור, ואת יכולת הריכוז שלהם בהקשבה לו.
אפשרות נוספת היא שימוש בתנועות גוף כגון ישיבה או קימה תוך כדי סיפור, תנועות ידים מודגשות ועוד.
ככל שנשקיע בהבעותינו במהלך הסיפור יהיו החניכים מרותקים יותר אליו ותגבר הזדהותם עם המסופר בו.
לינגצ'י והחדר המסתורי
הסיפור שלנו מתרחש בכפר סיני קטן. למשפחת בינגצ'י, משפחה סינית קטנה, הגרה בבית-עץ סיני קטן, חמישה ילדים.
הקטן מביניהם הוא לינגצ'י, ועליו יתעכב סיפורנו:
לינגצ'י בן השש הוא ילד פיקח, נבון וסקרן. הוא לומד בבית הספר הקטן בכפר וחוזר יום יום מביה"ס באותה השעה.
ביתו של לינגצ'י היה בית סיני עתיק בן למעלה מ-250 שנים.
בבית הקטן היו שלושה חדרים: חדר להורים, חדר לילדים, שבו גם אכלו את סעודותיהם, וחדר לאורחים. חדר זה היה מיוחד.
הוא נפתח רק כשהגיעו אורחים. לפני הכניסה לחדר היה על הכול לחלוץ את נעליהם ואת כובעיהם ורק אז היה מותר להיכנס.
יום קייצי אחד זרחה השמש במרום ולינגצ'י היה בדרכו הביתה.
הוא החל לחצות את שדה החרציות הצהוב, ולפתע עלה במוחו רעיון גאוני:
הוא יקטוף לאמו זר פרחים ענק לכבוד האביב הנפלא!
לינגצ'י החל מתרוצץ בשדה הפרחים, קוטף, וקוטף, עוד פרחים, ועוד פרחים …
היום התאחר, ולינגצ'י מיהר הביתה, נרגש כולו להראות לאמו את הזר שקטף במיוחד לה.
הוא פרץ הביתה בסערה, הַיְשֵׁר לחדר הילדים, אבל אף אחד לא היה שם. הוא פנה לחדר ההורים, אך גם שם לא היה איש …
לינגצ'י שמע קולות שיחה מכיוון חדר האורחים, וכבר רצה להראות לאמו את הזר, ולכן פרץ לחדר האורחים במהירות.
העיניים הנזעמות שניתלו בו הביכו אותו.
הוא לא הבין מדוע כולם נראים כה נזעמים… ושאל את עצמו: "מה עשיתי???".
אז נזכר לינגצ'י במנהג המשפחתי, אותו המנהג האוסר על הכל להיכנס לחדר האורחים חבוש כובע ונעול נעליים.
הוא הביט ברגליו, וראה אותן נעולות, ואת ראשו כבר לא היה לו צורך למשש: הוא הבין שהוא גם חובש כובע …
הבושה והמבוכה שאפפו אותו הניסו אותו מן החדר.
הוא יצא מן הבית כועס ועצוב, והחליט לברר את סיבת המנהג המשפחתי העתיק הזה!!!
מדוע אין הוא יכול להלך גם בחדר זה בעודו נעול נעליים כאחד האדם?!
כאן נעצור לרגע את הסיפור ונבקש מהחניכים לנסות לדמיין ולשער:
מה עשוי להיות מקורו של המנהג? מדוע מתייחסת המשפחה כך ל"חדר האורחים"?
למדריך:
בשלב זה אל תביע את דעתך ביחס לרעיונות השונים שיעלו, אלא עודד את החניכים להציג דעות מגוונות.
לינגצ'י ירד אל המרתף.
במרתף הבית הסיני העתיק שלהם נמצאו כל ספרי המשפחה, אילנות היוחסין ושאר מסמכים עתיקים הקשורים במשפחתם.
לינגצ'י היה נחוש בדעתו למצוא את התשובה והיה בטוח שזהו המקום הטוב ביותר לחפש אותה.
שעות ארוכות חיפש לינגצ'י בספרים ובדפים, ואלו היו פזורים באי סדר ברחבי המרתף.
על הכפר הסיני ירד הערב.
משפחתו של לינגצ'י כבר החלה חוששת ודואגת: "לאן נעלם הילד?"
בעוד משפחת ביגנצ'י מחפשת אחריו, היה לינגצ'י שקוע גם הוא בחיפושים.
לפתע נתקלו עיניו בשרטוט של הבית. תוכנית עתיקה מהתקופה שבה היה הבית עדיין חדש חדש.
לינגצ'י עיין במגילה ולפתע הבין הכל. הסיבה למנהג פשוטה:
בתקופה ההיא לא היה למשפחתו די כסף לבנות תנור בכל חדר, ורק בחדר האורחים היה תנור.
לינגצ'י פרץ בצחוק אדיר כשחשב על זה שכנראה בעבר, כשנכנסה המשפחה מהחדרים הקרים לחדר החם,
חלצו הכול נעלים והסירו כובעים!…
עם הזמן הפך הדבר למנהג. לינגצ'י נרגע מצחוקו … גלגל את גיליון התוכנית,
ובעוד הוא עולה במדרגות המרתף, חזרה לביתו החלה לנקר במוחו שאלה חדשה:
"כיצד אנהג מעכשיו בחדר האורחים? האם עליי להמשיך להסיר את נעליי ואת כובעי?" …
כאן שוב נעצור את הסיפור ונדון עם החניכים בשאלה האם היו ממשיכים להקפיד על המנהג גם לאחר גילוי הממצאים במרתף?
מה היו אומרים הם להוריו של לינגצ'י, לו עמדו במקומו?
נשאל את החניכים מה היו עושים במצבו. נאפשר להם לענות בחופשיות ותשובותיהם יהוו בסיס לסיכום.
משהגיע הביתה קידמו הכל את פניו בדאגה :"היכן היית?!"
הוא סיפר להם את כל אשר קרה, ואת תגלית "מחקרו", כלומר מהי באמת הסיבה למנהג העתיק הזה.
לינגצ'י היה משוכנע שהידיעה תדהים את הוריו. לא היה לו שום ספק שהוריו לא ידעו את מקור המנהג.
הוא רצה לבקש מהם להפסיק את המנהג, שהרי זה מכבר בטל טעמו.
למרבה ההפתעה הוריו כלל לא נדהמו ממה שגילה.
כמו כן הם לא הראו שום סימן שהם מתכוונים לבטל את החוק המשפחתי הקשור לחדר האורחים.
"לינגצ'י חביבי", כך אמרה לו אמו, "האם לא שאלת את עצמך מדוע דווקא חדר זה חומם?!",
"מדוע לא חיממו את חדר השינה או חדר האכילה?!" …
לינגצ'י היה נבוך.
הוא כלל לא חשב על כך…
"אין זה מקרי", המשיכה אמו.
"שנים רבות רבות היה מלכנו האהוב מבקר בכפרים פעם אחת בשנה. מדי שנה הוא היה יוצא למסע בן חודש ימים.
מכל הכפרים ומכל הבתים בחר המלך להתארח דווקא בביתנו הפשוט.
אבות אבותיך היו מארחים אותו בחדר האורחים שלנו, ומשום כך היה דווקא הוא החדר המחומם.
כך היה במשך שנים ארוכות, עד לפני 20 שנה. זמן לא רב לפני שנולד אחיך הבכור הפסיק המלך להתארח בביתנו.
הוא הדיר את רגליו מבתי הכפריים" …
לינגצ'י הביט מוקסם בחדר. "בחדר זה ממש שכן המלך במשך חודש שלם, שנים על גבי שנים …"
"עכשיו אני מבין את כל המנהגים הקשורים בחדר", הרהר לינגצ'י.
"אך מדוע הפסיק המלך להתארח בביתנו???"
אמו הפריעה לו במחשבותיו,
"לינגצ'י חביבי, אני רואה שאתה עצוב שהמלך עזב את החדר שהכינו במיוחד בשבילו.
אבל אנחנו מאמינים ומקווים שהמלך יחזור להתארח פה, והחדר הזה , שאנו ממשיכים לכבד ולייחד, יחזור לשמש את מלכנו האהוב …"
כשהניח לינגצ'י את ראשו העייף באותו הערב על הכרית הסינית הקטנה, בחדר שינה הסיני הקטן שלו,
הוא ידע שהיום הוא למד הרבה דברים חשובים…
בתום הסיפור נשאל את החניכים:
-מהו ההבדל בין חשיבות החדר על פי מה שהבין לינגצ'י לבין הסיבה האמיתית שגילה לבסוף?
נרמוז להם כי מדובר בגורם שמבדיל בין מקום סתמי שבו מתנהגים בנימוס, כדוגמת המוזיאון,
לבין מקום מיוחד באמת, המשמש משכן כבוד למלך, כמו בית-הכנסת, שהוא "מקדש מעט"…
נאמר לחניכים שסיפור זה לא קרה באמת בסין, אך שהוא משל למציאות הקיימת באמת במערכת החיים שלנו.
נבקש מהם לחשוב מהו המשל ומהו הנמשל.
נעמיד בפני החניכים פלקט, ועליו רשומים פרטי המשל. נכין "כרטיסי נמשל",
ונבקש מהחניכים לחשוב מהו הנמשל לכל פרט במשל.
משיחשפו את הנמשל נצמיד את הכרטיס שהכנו במקום המתאים על הפלקט:
משל |
נמשל |
לינגצ'י |
כל אחד מאתנו |
חדר האורחים |
מקומות קדושים, כגון בית כנסת, ירושלים, הר הבית |
המלך |
הקב"ה |
לאור הקבלת המשל לנמשל נגיע עם החניכים להבנה כי המקומות הקדושים אינם מיוחדים סתם,
אלא הם מקומות שיש בהם קדושה,
בהיותם משמשים משכן למלך מלכי המלכים, כלומר מקומות שבהם אנו יכולים להתקרב במיוחד למלך הכבוד,
וממילא ראוי לתת להם כבוד אמיתי.
נדגיש כי ישנו הבדל עצום בין נימוס וכבוד טכני שאנו מתנהגים לפיו במקום כלשהו
לבין כבוד פנימי שאנו רוחשים למקום קדוש, כבוד הנובע מקדושת המקום.
נסכם כי אף אם ההתנהגות כלפי חוץ יכולה להראות דומה בין מקום שאינו מקודש, כגון מוזיאון,
למקום שחלה בו קדושה, כגון בית כנסת, ההבדל בין השניים עצום.
לכן, כך נאמר לחניכים, עלינו לשים לב מדוע אנו מתנהגים בכבוד, מהי הסיבה לכבוד המקום,
ולא ניתן דעתנו רק לשאלה איך אנו מתנהגים .
נשאל:
– מהי, אם כן, סיבת ההתנהגות המכובדת במקומות הנחשבים ל"מקומות קדושים"?
נגיע עם החניכים להבנה שבמקום שיש בו קדושה אנחנו מתנהגים באופן מכובד מפני שבו מתאפשרת קרבה רבה יותר למלך-מלכי המלכים, וזהו עצם ההבדל שבין התנהגות בבית כנסת, גם אם הוא חרב!, לבין ההתנהגות במוזיאון או בקונצרט.