לאחר החורבן, זכיתי להתארח באוהלם של מגורשי נצר חזני תובב”א, לתפילת ליל שבת.
גבאי בית הכנסת סיפר מעט על חיי הקהילה הנפלאה הזו, על תפילתם ואורח חייהם.
הוא סיפר על אדם לא צעיר, שכאשר התדפקו החיילים על דלתותיו לקח שק זבל והלך לעבוד בשדה.
האיש הזה לא האמין בנס. האיש הוא נס. נס (דגל) האמונה בצדקת הדרך.
על גירושה מביתה בנצרים, כתבה שירה אברמסון ב’מעריב’:
“החלטתי לקחת בקבוק זכוכית ורשמתי דברים.
בספונטניות לקחתי גם את העציץ מהחדר ואת שניהם שתלתי באדמה שיהיה לדורות הבאים”.
דינה אברמסון האמינה באורה של הבנייה.
בזכות עבודה קשה, בזכות שינוי השלטון מן היסוד ובזכות כוחם של אנשי האמונה להתחיל ללכת בתוך העיר הגדולה,
מנורת האמונה הזו, שיצאה לנדודים מנצרים, תזכה לנחלה בבית המקדש, ובלבו של כל אחד ואחת בישראל.
(יואב רופא, “מעט מן האור”, פר’ כי תבוא, י”ט באלול התשס”ה )
