מתאים ל: שבת
מטרות הפעולה:
-
החניכים יבינו שרק כאשר יש חיבור בין נשמה לגוף, מתקיים מושג "קדושת החיים".
-
החניכים יבינו שהעובדה שהקב"ה מעניק לנו בכל רגע ורגע נשמת חיים ואפשרות לממש את הקדושה שבעצם החיים היא זכות גדולה שיש לשמוח בה.
-
החניכים יפנימו את ההכרה כי ערכם של החיים אינו מותנה באיכותם החומרית או הנפשית, כי אם בכך שהנשמה, חלק אלוק ממעל, שוכנת בקרבנו, ויתעוררו לחוש שמחה בזכות שניתנה לנו להחלת קדושה בחיים.
עזרים:
-
פתקים למשחק "חפש את המטמון"
-
צ'ופר סמלי למנצחים במשחק
-
לוח "האוצר"
-
צ'ופר "מודה אני"
-
כרטיסיות לימוד
-
שאלות מנחות לדיון שלאחר הלימוד
-
"ובחרת בחיים" – סיפורו של ד"ר רחמים מלמד-כהן
שלב א':
נבחר שני מתנדבים מקרב החניכים.
נספר להם שהם שני אחים שלא ראו זה את זה עשר שנים.
עוד מעט בהינתן האות, הם ייפגשו ויצטרכו להראות לשאר החניכים עד כמה הם שמחים איש ברעהו.
אבל אסור להם לדבר, לעשות מחווה כלשהי או לגעת איש ברעהו. (כמובן שהמשימה היא בלתי אפשרית).
החניכים בוודאי יחכו להסבר,
אבל בשלב זה נאמר להם רק שזה לא נורא שהם לא הצליחו ושייתכן שבמהלך הפעולה נמצא פיתרון יצירתי יותר.
בינתיים אנחנו ממשיכים.
למדריך:
את המסקנות המשתלשלות מהפעלה זו נביא בשלב הדיון.
מטרתה להמחיש את הרעיון שדבר רוחני (רגש ה'אהבה' לדוגמה)
אינו יכול לבוא לידי ביטוי בעולם הזה ללא כלי גשמי (דיבור, מעשה וכד'),
ולכן הנשמה זקוקה לגוף.
שלב ב':
הפעלה זו נועדה להביא את החניך להתבוננות בעיקר קיום חייו – בנשמתו, ובמאפייניה,
ולהתעוררות להפנמת ערכה של הנשמה, בתור אוצר שאין שני לו בערכו.
שלב זה מבוסס על המשחק "מחפשים את המטמון", בשינויים קלים.
הוראות המשחק:
-
נחלק את החניכים לשתי קבוצות (אפשר גם ליותר, בהתאם למספר החניכים, אבל אז יש להכפיל את מספר הפתקים בהתאם למספר הקבוצות).
-
נספר לחניכים שיש אוצר יקר מאוד שמקומו נעלם. עתה הם יוצאים למסע בעקבות האוצר. במהלך המסע ימצאו פתקים ובהם רמזים אשר יקדמו אותם בדרכם. עליהם לעקוב אחר הרמזים, לנסות לפענחם ולגלות מהו האוצר. אולם לא די בזיהוי האוצר בסופו של המסלול; עליהם גם לגלות, כבכל כתב חידה, איך כל רמז קשור לאוצר המבוקש.
-
נדגיש בפני החניכים כי עליהם לשמור את הפתקים שימצאו שמא לא יגלו מהו האוצר תוך כדי המסע. במקרה זה כל פתק שיביאו יזכה אותם ב'אות מהאוצר' ולכשיצרפו את האותיות יוכלו לגלות מהו.
-
את הפתק הראשון יקבלו החניכים בסניף והוא כבר יוביל אותם הלאה.
-
מאחורי פתקים 1 ו-2 יהיה כתוב: "זכיתם ב- 25 נקודות, מצאתם את האות הראשונה!".
-
מאחורי פתקים 3 ו- 4 יהיה כתוב: "זכיתם ב – 150 נקודות, מצאתם את האות השניה!"
-
מאחורי פתקים 5 ו- 6 יהיה כתוב: "זכיתם ב- 20 נק', מצאתם את האות השלישית!".
-
מאחורי פתקים 7 ו- 8 יהיה כתוב: "זכיתם ב- 2.5 נק', מצאתם את האות הרביעית!" 9
-
בפתק האחרון (מס' 8) יכתוב המדריך: "לאמתו של דבר ליווה אתכם האוצר כל הדרך (!), אבל אם אתם חפצים במטמון סמלי נוסף, רוצו חזרה לסניף!" (רצוי לתגמל באופן צנוע את הקבוצה שהגיעה ראשונה).
מדריך יקר, שים לב!
הפתקים חייבים להיות מוחבאים בשטח המוכר לחניכים.
הזכר לחניכים את כללי הזהירות בדרך: מעבר במעברי חצייה בלבד, הליכה בקבוצה וכו'.
אם חילקת את השבט לשתי קבוצות ויש גם שני מדריכים רצוי מאוד שכל מדריך ילווה קבוצה אחת.
את הפתקים ובהם הרמזים לאוצר (נספח 1א) יש להטמין מבעוד מועד.
לכל פתק יש להוסיף שורה הרומזת למקום הפתק הבא.
לדוגמה: "הפתק הבא יימצא במקום שבו מתפללים עולי אשכנז" (בית הכנסת האשכנזי).
יש לבחור לכל קבוצה מסלול שונה או להתוות לקבוצות מסלולים הפוכים.
כמובן, סדר הרמזים על האוצר יהיה זהה.
כמו כן ניתן לאתגר את החניכים ולכתוב את הרמז למקום הבא בכתב חידה.
המדריך יכתוב לעצמו את המסלול של כל קבוצה כדי שיוכל לשלוט בעניינים ולעזור במקרה הצורך.
שלב ג':
"מגלים את האוצר"
לאחר ששבו כל החניכים מן המסע, עייפים אך מרוצים,
יושיב אותם המדריך בחצי גורן מול לוח שאותו יכין מראש (נספח 2).
המדריך יעבור עם החניכים על כל הפתקים שאספו ויחזק את הפיתרונות שמצאו במהלך הדרך,
בעזרת המקורות המצורפים (נספח 1ב).
אז יכריז המדריך שהגיעה העת לגלות את האוצר.
המדריך ישאל את החניכים בכמה נקודות זכו בכל זוג פתקים ( 1 ו-2, 3 ו- 4 וכו').
נתרגם את התוצאה המקובצת משני הפתקים יחד – לאות, על פי כללי הגימטרייה,
ונסיר מן הלוח את הריבוע המכסה על האות שיצאה
עד שיתגלה האוצר – "נשמה".
שלב ד':
"מודה אני" – על שום מה ולמה?!
נחלק לחניכים את המטמון – התפילה הכל-כך שגורה בפינו "מודה אני לפניך…".
רצוי שהצ'ופר יהיה עשוי בצורה נאה, עם מגנט או עם אפשרות לתליה ליד המיטה.
המדריך ישאל את החניכים: – במהלך המשחק פגשנו את הנשמה שלנו ומאפיינים שונים שלה;
האם אנחנו באמת יודעים להעריכה בתור 'אוצר'? –
האם אנחנו מפנימים את ערכה ויודעים על מה ולמה אנחנו מודים לקב"ה שנטעה בקרבנו???
לאחר מכן המדריך יקריא את התפילה וישאל: – על מה בעצם אנחנו מודים? –
מה כל כך חשוב בתפילה זו עד שאנו אומרים אותה מיד בהקיצנו משנת הלילה, עוד לפני נטילת ידיים?
(הרי אפשר היה להמתין עד לאחר נטילת ידיים ואז להזכיר בתפילה שם ה'…)
מה החיפזון להודות ועל מה? המדריך יאזין לתשובות אך לא ידון בהן לעת עתה.
נאמר לחניכים כי כדי לברר את השאלות לעומקן יקבלו משימה נוספת.
המדריך יחלק את החניכים לקבוצות.
כל קבוצה תקבל כרטיס (נספח 3א) ללימוד משותף.
על כל כרטיס יש שאלות מנחות שעליהן ישיבו החניכים, ביום חול – בכתב, ובשבת – בעל-פה.
רצוי לעבור בין החניכים ולבדוק שהם מסתדרים ועובדים יפה.
למדריך:
אף כי לימוד מתוך מקורות עלול להרתיע אותך ואת חניכיך ("אנחנו לא בבית-ספר…"),
אל תוותר עליו! אנחנו מאמינים בדרכנו, שהיא "תורת חיים בעוז",
ויודעים כי אי אפשר לחיות תורה בלי ללמוד תורה, פשוטו כמשמעו…
חשוב שנעביר מסר זה לחניכינו, באמונה ובעוצמה!
לאחר שהקבוצות סיימו ללמוד את הכרטיסיות וליבנו את הסוגיה,
יכנס אותן המדריך למליאה ויבקש מנציגיהן לשתף את החניכים האחרים במה שלמדו.
המדריך יפנה אל הקבוצות לפי סדר הכרטיסיות וְיֵעָזֵר בשאלות המנחות (נספח 4),
שקצתן יופנו אל חברי הקבוצה בלבד וקצתן יופנו אל כלל השבט.
מדריך יקר, שים לב!
השאלות המנחות נועדו להעמקת הלימוד –
ראשית עם הקבוצה המציגה את הכרטיס שלמדה, ובהמשך – עם השבט כולו.
מובן שעליך להתבונן בשאלות היטב קודם לפעולה, ולבנות מתוכן מהלך דיון שיתאים לך ולחניכיך.
המטרה של תהליך הדיון היא להפוך את הלימוד מלימוד קבוצתי פרטי,
לתוצר למידה רחב המשותף לכלל השבט. המדריך יסכם:
ראינו שהאדם נברא משני חלקים:
גוף גשמי שמקורו באדמה, ונשמה שמקורה הוא רוחני עליון.
למעשה, הנשמה היא המבדילה אותנו מן הבהמות שיש להן רק גוף גשמי ואין להם חלק רוחני.
האפשרות שלנו להתקדש – להתדבק בקב"ה בעולם הזה,
היא דווקא במצב החיים המיוחד הזה שזכינו לו – כל עוד נשמתנו אצורה בגופנו.
דיברנו על ההודאה וההודיה לקב"ה
על הזכות לקום בכל בוקר מחדש ולעבוד אותו באמצעות שמירת תורה ומצוות והליכה בדרכיו (להיות טוב יותר).
הבנו שההודיה על הטוב ועל האפשרות להמשיך במעשים המקדשים את החיים
אינה תלויה בשאלה איך אני רואה את המציאות – עד כמה טוב לי או לא טוב לי.
יש טוב מוחלט שהוא הקב"ה, והוא יודע מה טוב בשבילי.
אם הקב"ה בחר להעיר אותי גם הבוקר, נראה שיש לי מה לעשות כאן
ויש לי מה להתקדם ולהתעלות בעולם הזה על מנת להגיע לדבקות רבה יותר בקב"ה ולמקום גבוה יותר בעולם הבא.
שלב ה':
לדעת "לעשות חיים"
נציג לפני החניכים סיפור מרגש מהחיים
המדבר על תפיסתו של אדם מיוחד את הקדושה שבחיים, ו
מתוך כך – שמחת החיים וההודיה שהוא שרוי בהם בכל עת ובכל שעה.
(מדריך יקר, אם ברצונך להרחיב בסיפור נפלא נוסף הרי לפניך סיפורו של דוד חטואל המופיע בדפי ההעשרה למדריך).
לפני שנפתח בסיפור נאפשר לחניכים לנסות לדמיין עד כמה שאפשר כיצד היו תופסים את חייהם, לו נשללו מהם כל יכולותיהם הפיזיות.
דבר זה עשוי לחזק את עוצמת הדברים שיובאו בהמשך, מפי אדם המשותק בכל חלקי גופו, ועם זאת, מרגיש "חי – ועוד איך!".
לצורך כך נטיל על החניכים משימות שונות:
-
המדריך יבקש מהחניכים לעמוד ולצעוד שני צעדים קדימה בהנחה שרגליהם ח"ו משותקות.
לאחר הניסיון (הכושל, יש להניח), ישאל המדריך את החניכים: מה יכול אדם שרגליו משותקות לעשות בחייו? -
המדריך יבקש מהחניכים להגיד "שלום" בלי מילים לזה שלימינם בהנחה שרגליהם וידיהם משותקות ח"ו.
לאחר הניסיון המדריך ישאל את החניכים: מה יכול אדם כזה לעשות עם חייו?
האם במצב כזה החיים עדיין יכולים להיות קדושים? כיצד? -
המדריך יבקש מחניכיו להתעניין בשלום היושב משמאלם בהנחה שעכשיו שותקו גם מיתרי הקול שלהם .
לאחר מכן ישאל המדריך: מה יכול אדם שמצבו הפיזי דומה לזה שהדגמנו במשחק לעשות בחייו?
האם גם במצב כזה נותרת עדיין קדושה בחיים?
האם יש על מה לשמוח בחיים כאלו? -
על השלב של מכונת ההנשמה ואי יכולת לנשום לבד נוותר… (אפשר לספר להם שויתרתם להם על שלב זה.).
עתה יספר המדריך במילים שלו את סיפורו המדהים של ד"ר רחמים מלמד כהן ויקריא ציטוטים מדבריו (נספח 5).
לאחר שמיעת הסיפור נשאל את החניכים: – מה הרשים אתכם במיוחד בדמויות שעליהן סיפרנו? –
ד"ר מלמד-כהן עובר ניסיון לא קל של גוף ונפש, ובכל זאת הוא בוחר להמשיך ולחיות, לבנות וליצור. מדוע? –
מהו העיקרון המנחה אותו בחייו? –
איך אנחנו יכולים ליישם את העיקרון הנ"ל בחיים שלנו?
ובמילים אחרות: כאשר אנחנו, בחיים שלנו , נתקלים בקושי (גדול או קטן) –
מה צריך להיות הקו המנחה אותנו בהתמודדות מול אותו קושי?
נראה כי ד"ר רחמים מלמד כהן הוא דוגמה חיה להבנה שהשמחה בחיים אינה תלויה באיכות החיים –
במצבו הנפשי או הפיזי של האדם,
אלא בעצם הזכות לממש בכל רגע את הקדושה שבהם
(ד"ר מלמד כהן מונשם אמנם על ידי מכונת הנשמה, אך כל נשימה שלו היא בשביל עוד רגע של גילוי קדושה בחיים.)
בהמשך ללימוד החשוב מן הסיפור יקריא המדריך לחניכים מכתב שכתב ד"ר מלמד כהן במיוחד עבור חניכי תנועת אריאל, לרגל חודש הארגון התשס"ח. למדריך:
מכתב זה אינו בגדר 'מתודה'. זהו מסמך אותנטי וייחודי.
במהלך כתיבת החוברת יצרנו קשר עם ד"ר רחמים מלמד כהן,
סיפרנו לו על הנושא של חודש הארגון וביקשנו ממנו לכתוב מכתב עבור החניכים.
ד"ר רחמים נענה לבקשה ברצון, ועוד באותו יום שלח את המכתב, והרי הוא לפניכם. (נספח מס' 6)
כיוון שהמכתב נכתב במיוחד עבור החניכים מומלץ לעצב את המכתב כמכתב מושקע במעטפה צבעונית
שיחולק באופן אישי לכל חניך ולספר להם שהמכתב נכתב במיוחד עבורם.
כמו כן רצוי ומומלץ לכתוב לד"ר רחמים מלמד כהן מכתב תודה שבטי,
גם כדי להעצים את החוויה החינוכית של החניכים וגם כמחווה פשוטה של הכרת תודה.
אפשר גם להציע לחניכים ליצור עימו קשר. (דרכים ליצירת קשר – בסוף נספח מס' 5)
לסיכום:
נזכיר לחניכים כי בפתיחת הפעולה, ביקשנו משני מתנדבים להראות סימני שמחה איש לקראת רעהו
בלי לדבר ובלי לעשות כל תנועה וכי הם נכשלו כישלון חרוץ… מדוע?
לאור כל הבוננויות שרכשנו בפעולה, נוכל עתה להבין שכדי להביא לידי ביטוי בעולם הזה דבר רוחני דוגמת רגש השמחה,
אנו חייבים להגשימו בעזרת דיבור, תנועה או מעשה אחר.
כלומר: כדי שהנשמה תבוא לידי ביטוי בעולם הזה, היא זקוקה לגוף הגשמי;
רק בהיותם קשורים הם יכולים לפעול ולקדש את החיים ולהעלות אותם למדרגה גבוהה יותר.
בראשית הפעולה מצאנו את "האוצר" – נשמת החיים המפעמת בנו.
הבנו כי נשמה בלי גוף אינה יכולה לבוא לידי ביטוי ולהתקדם, על אף שהיא גבוהה ועליונה.
מצד שני, ברור ומובן שגוף בלי נשמה אינו אלא עפר והוא נעדר קיום.
ראינו שמיד בהקיצנו משנתנו אנו מזדרזים לומר את תפילת "מודה אני" אף בטרם נטלנו ידיים,
והבנו כי ההודיה הגדולה היא על כך שזכינו להיות בני-אדם ולא בהמות ולכן יש לנו קיום של נצח לעולם-הבא, שהוא התכלית.
וכדי להגיע בעולם הבא למקום גבוה יותר, קרוב יותר לשכינה, הקב"ה נותן לנו את ההזדמנות בכל בוקר מחדש לעבוד ולהתקדם,
להתקרב עוד קצת, להזדכך ולהיות טובים יותר.
לחיזוק הדברים, נחשפנו לסיפורו של ד"ר רחמים מלמד-כהן,
ולמדנו שקידוש החיים ובחירה בחיים, מתוך שמחה, בניין ויצירה, אינם תלויים במצב גופני או נפשי;
עצם החיים הוא אוצר יקר ספוג קדושה!
על כן אנו צריכים להתעורר בכל בוקר בתפילת "מודה אני",
לשאוב מתוכה מרץ ולנצל את הקדושה של החיים,
את הזכות לשוב ולפעול ולעבוד, בעז"ה!
זהירות:
במהלך חיפוש המטמון יש לשמור על כל כללי הבטיחות בדרך.