“מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”.
מודה –
(1)… צהלת החיים הראשונה,
הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו,
היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים…
(2) והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומעיד על כל אור החיים והיש,
שהוא נובע כולו ממעיין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון.
(האדם מתוודע לכך שכל הטוב סביבו נובע מהמקור של כל הטוב שהוא הקב”ה).”
(עולת ראיה/ הרב קוק זצ”ל)
(3) “הנשמה , בשנת הלילה, מופקדת בידי האלוקים,
משומשת ועיפה ומוחזרת חדשות לבקרים, רעננה, ערה ומחודשת.
ועל כך “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי”, כל בוקר מחדש.”
(אמונות א’/ הרב הס)
