מתאים ל: שבת, יום חול
אין ילד לא טוב, אין ילד רע אבל יש ילד שלא טוב לו, יש ילד שרע לו.
סיפור יפה של ליווינגסטון לארנד.
שמע, בני: אני אומר זאת בעודך ישן, ואחת מכפות-ידיך הזעירות מקופלת מתחת ללחייך,
ותלתליך הבלונדיים דבוקים למצחך הלח. חמקתי לבדי לתוך חדר-השינה שלך.
לפני דקות אחדות, בעת שישבתי בחדר-המגורים וקראתי בעיתון,
עלה בי גל גואה של חרטה. מתוךרגשות אשם, אפוא, באתי אל מיטתך.
ואלה הדברים שהרהרתי בהם, בני: כעסתי עליך היום. נזפתי בך בעת שהתלבשת,
לקראת צאתך לבית הספר, משום שלא רחצת את פניך אלא רק מרחת אותם במגבת לחה.
נזפתי בך על שלא צחצחת את נעליך.
השמעתי קריאת-כעס בעת שהשלכת אחדים מחפציך על הרצפה.
גם בארוחת הבוקר מצאתי בך מומים. הנחת למשקה להישפך מכוסך על השולחן.
בלעת את המזון מבלי שלעסת אותו. את מרפקיך הנחת על השולחן.
מרחת שיכבה עבה מדי של חמאה על פת הלחם שלך. וכאשר יצאת לשחק,
ואניהייתי בדרכי לרכבת – פנית אלי, ונפנפת בידך, וקראת “שלום, אבא!”
ואני הזעפתי את פני אליך, ובתשובה אמרתי: “עמוד זקוף!”
ואז, החלה כל הפרשה מחדש בשעות אחר הצהרים המאוחרות.
בעת שבאתי במעלה הכביש הבחנתי בך כשאתה כורע על ברכיך, ומשחק בג`ולות.
בגרביך היו חורים. השפלתי אותך בפני חבריך,
בכך שעמדתי על כך כי תצעד לפני בדרכנו הביתה.
גרביים הן מוצר יקר – ואילו היית צריך אתה לשלם בעדם, היית נזהר יותר!
תאר לך, בני, שדברים כאלה מושמעים על ידי אב!
הזוכר אתה, כיצד לאחר-מכן, בעת שישבתי בחדר המגורים וקראתי,
נכנסת ברתיעה – ומעיניך ניבט מבט נפגע? כאשר הרמתי את עיני מן העיתון,
וגיליתי חוסר סבלנות על שהפרעת לי, עמדת בדלת והיססת “מה אתה רוצה?”
אמרתי בנעימת קול נבחנית.
לא אמרת דבר, אולם חצית את החדר במרוצה סוערת, וחיבקת אותי בצווארי ונשקת לי,
וזרועותיך הקטנות התהדקו בחיבה שאלוהים הטוב החדיר לליבך,
ושאף אם לא יגבו עליה – לא תוכל להידלדל. ואז הסתלקת, כשרגליך מדדות במעלה המדרגות.
ובכן בני, זמן קצר לאחר מכן, החליק העיתון שלי ונפל מידי, ופחד נוראי בא עלי.
אמרתי לעצמי: איזה הרגל נורא, ומה מחולל בי הרגל זה?
ההרגל של הטלת מומים, של השמעת דברי נזיפה – זהו התגמול שאני גומל לך על היותך ילד!
אין זה, כמובן, שאין אני אוהב אותך, אלא שציפיתי ממך, הילד, יותר מידי.
מדדתי אותך באמצעות קנה המדידה של שנותיי שלי.
והרי באופייך יש הרבה שהוא טוב, ונאה, וכן. לבבך הקטן גדול הוא,
כגודל השחר העולה מעל לגבעות הרחובות.
הוכחה לכך שימש הדחף הספונטאני שלך לרוץ אלי ולנשק לי נשיקת לילה טוב.
הלילה אין שום חשיבות לכל עניין אחר, בני. באתי למיטתך בחשכה ואני כורע לידה בוש ונכלם.
אין בכך כפרה של ממש. אני יודע שאילו הייתי אומר לך דברים אלה בשעות שאתה ער, לא היית מבין אותם.
אולם מחר, מבטיח אני לך, אהיה אבא של ממש! אהיה לך חבר,
ואסבול כאשר אתה סובל, ואצחק כאשר אתה צוחק.
כאשר יעלה בי רמז כלשהו של חוסר סבלנות – אנשך את לשוני.
אוסיף לאמור לעצמי, עוד ועוד: “אין הוא אלא ילד – ילד קטן!”
חושש אני כי נחפזתי וציירתי לעצמי תמונה והנה אתה גבר.
אולם עתה, כאשר אני מתבונן בך, בני, מכווץ ועייף במיטתך הקטנה,
רואה אני כי אין אתה אלא תינוק. הן רק אתמול היית בזרועות אמך,
וראשך נשען על כתפה. הרביתי לדרוש, הגזמתי.
