נוסח א’:
“תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בִּכּוּרִים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה,
ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה…
אלא כך אמרו חכמים:
סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט…
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט…
עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט…
שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו’. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר לו רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו’.“
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב)
נוסח ב’:
משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל ולא היו אוכלין בשר ולא היו שותין יין.
ניטפל להן ר’ יהושע: אמר להן: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר?
אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ועכשיו בטל?
אמר להם: מפני מה שאין אתם שותין יין?
אמרו לו: נשתה יין, שממנו היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?
אמר להם: אף תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאים ביכורים בעצרת,
לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים.
מים לא נשתה, שמהם היו מנסכין בחג!
שתקו.
אמר להם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה;
ועוד: להתאבל יותר מידי אי אפשר- שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה,
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים
עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט…
עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט…
שנאמר (תהלים קלז): “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” וכו‘ …
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה,
שנאמר, “שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה“
(תוספתא, מסכת סוטה, פרק ט”ו הלכות י”א-ט”ו)
