“לא כך היה במדבר, שם היחיד נשא עוונו וישראל היו נקיים.
כך היה כשחטאו המקושש והמקלל,
וגם בחטא העגל ובחטא המרגלים נענשו החוטאים והנוהים אחריהם.
אפילו על עכן עצמו מלמדים חז”ל שמעל פעמים מספר לפני שנכנסו ישראל לארץ,
ובחטאו לא נתפסה האומה כולה, על חטאו של איבר מאבריה.
בארץ ישראל נעשה העם לגוף אחד ומגובש כאיש אחד,
וכשחטא היחיד הואשמה האומה כולה.
בגלות לא הכרנו תופעה כזו, ובמדבר נענש כל חוטא על עוונו.
עובדי העגל נבחנו על המים, והחוטאים נהרגו, קורח ועדתו,
המקושש, “מברך” ה’, המרגלים שהוציאו דיבת הארץ,
העם שבכה למשפחותיו, המתאוננים ובעלי התאווה,
כולם נענשו בחטאם.
ואילו כאן, זה עתה נכנסו לארץ, וכבר איש אחד חטא והאחר נהרג.
בגלות, כאשר מציאות חיי העם בשפל, יכולה הערבות לגרום למתחים מיותרים.
אולם בארץ, כאשר החוסן הפנימי גדל, יכולה הערבות לצאת אל הפועל. …
איכות חיים כזאת אפשרית רק בארץ, מקום חיותנו הטבעי,
ולכן רק בה יוצאת היא אל הפועל. בגלות אינה מתקיימת…
רק ביציאתנו לגלות התחלנו לעשות חשבונות אישיים.
ופנינו ליחזקאל בתלונה: “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?”
והנביא הבטיחנו נאמנה, שאין לנו מה לדאוג. “הנפש החטאת תמות”.
זהו מעמדנו הגלותי, אך בשובנו הביתה, אשרינו ומה טוב חלקנו.
הולכת ומתחזקת מחויבותנו וערבותנו ההדדית לגילוי תפארת ישראל.”
(מעבור הארץ/הרב אברהם רמר זצ”ל)
