זו האחריות שלי?! (פעולה)

מטרות

1. החניכים ירצו לקחת אחריות על הקורה סביבם

2. החניכים ילמדו שהם ערבים זה בזה, ואחראים על מה שקורה סביבם

3. החניכים ירצו לפעול למען עם ישראל בנושאים שונים

שלב א

את הפעולה מתחילים בהודעה שלכאורה אינה קשורה לפעולה “השבוע ההנהלה הארצית מגיעה לבקר בסניף. צריך 2 מתנדבים שיהיו אחראים לנקות את הסניף ו2 מתנדבים שידברו בסרט תדמית שהם מצלמים”.

טבעי שיהיה יותר קשה לגייס חניכים שינקו. נעבור הלאה לתחילת הפעולה, ונחזור להודעה בסופה.

שלב ב

משחקים משחק: כל החניכים עומדים במעגל וכל חניך מתיישב על החניך שמאחוריו, כך שנוצר מעגל בו כל אחד אחראי שחברו לא יפול.

שואלים את החניכים האם הרגישו אחריות כלפי חבריהם?

שלב ג

מפזרים על הרצפה היגדים וכל חניך צריך לשים פתק מתאים ליד ההיגד כחול – זו האחריות שלי, לבן – זו לא אחריותי, צהוב – יש לי אחריות מועטה לכך

המשפטים:

· חציתי את הכביש בלי להסתכל, הנהג עצר את הרכב בפתאומיות והילדה שישבה מאחור קבלה מכה.

· הרעשנו בחודש ארגון והעיריה החליטה לסגור לנו את הסניף לשבועיים

· השכן שלי נפל על קליפת בננה שנפלה לי בלי כוונה

· חבר שלי נשאר ללא חדר בטיול השנתי, כי אף אחד לא רצה להיות איתו

· בני דודים שלי הולכים לים בשבת

· חבר שלי העתיק ממני במבחן

· בטיול שנתי מישהו התעלף כי לא הביא שתיה והתבייש לבקש

· רוצים לפנות יישובים ביהודה ושומרון כי לא מבינים את חשיבותה של ארץ ישראל

לאחר מכן נעשה דיון עם החניכים: על מה אנחנו אחראים? האם רק על המסגרות הקרובות אלינו, או אולי גם על דברים יותר רחוקים ממנו?

שלב ד

קוראים את הסיפור “קליפת תפוח זה”ב” של ש”י עגנון (נספח, בסוף העמוד)

שלב ה’

במקורות רבים כתוב “כל ישראל ערבים זה בזה” ולא “זה לזה”. הכוונה שיש בעם ישראל שייכות אחד לשני ולא סתם חיבור חיצוני.

צריך לדעת שיש לנו אחריות על הכלל ואם חס וחלילה קורה משהו, אנחנו אחראים שלא עשינו מספיק, שלא התפללנו מספיק. וכמובן צריך להיות אחראים קודם כל בחברה. למרות שלפעמים הדברים לא הכי נעימים, כמו למשל בתחילת הפעולה שהיו צריכים מתנדבים לנקות את הסניף, העולם לא יכול להתקיים אם לא ניקח עליו אחריות.

ניתן לסיים בהדרגה הבאה. המילה אחריות כוללת בתוכה את רמות האחריות בהדרגה:

א- אני על עצמי

אח – על משפחתי

אחר- מחוץ לבית

אחרי – להיות מנהיג

אחריו – להנהיג בענווה ולא להיות בראש

אחריות – חלק מהכלל

הסיפור מתחיל בקליפת תפוח-זהב (תפוז), המונחת על המדרכה ברשות הרבים, ואיש אינה מרימה. עדין הנפש דורך עליה ומנקה בשאט נפש את נעלו, בחורה צעירה מחליקה על הקליפה, וכל חפציה מתפזרים מסביב. האנשים החשים לעזרתה מרימים את חפציה – אבל הקליפה נשארת במקומה.

הרגזנים הרואים את הקליפה מתרגזים, המתונים מאשימים את המלכלך, אחרים – את העירייה, שאינה ממלאת חובה של ניקיון העיר ורק גובה מסים, ועדיין הקליפה נשארת במקומה. הקליפה התלכלכה ונשחקה – ועדיין היא במקומה, ממשיכה למשוך תשומת לב.

עובר אחד, שתקינות השפה העברית חשובה לו, ראה את הקליפה, עצר עובר-אורח ושאלו: “כיצד כותבים קליפה?” ענה עובר-האורח מה שענה, והמומחה התחיל לתקן את שגיאותיו – ועדין הקליפה מונחת במקומה…

בעוד הם מתווכחים עבר אדם אחר והציע להם לצלם אותה, כדי שיראו כולם את גודל הבושה והמכשול. הצילום אף יישלח לגולה כאמצעי לגיוס כספים. עבר עוד אדם, התעכב ואמר: “קליפה על הארץ, סימן של חירות מדינית”, מולו אמר אחר: “איזו חירות היא? שנקנית באשפה?”

בעודם מתווכחים, עובר זקן ורואה את ההתקלות סביב הקליפה. מתוך פחד שתתעורר מהומה התכופף והרים את הקליפה. ראתה אותו גברת שעמדה שם ושאלה: “ומה לגבי כל האשפה?” שמע אותה אחר ופתח בויכוח מדיני סביב שאלת מיקום האשפה (הרי מדובר בירושלים!), וכל ההמון מתגודד ומתווכח. הזקן, בינתיים, פשוט מפנה את האשפה. כיוון שראו שהוא מפנה את האשפה, התחילו להציע הצעות ולסייע בעצות, איך לאסוף ולאן לזרוק. באה רוח והתחילה לגלגל את האשפה, והזקן חוזר ומרים את האשפה- והקהל מייעץ. זה אומר “את זה קודם!” השני: “לא! את זה!” והשלישי: “בכלל כאן צריך לנקות!” והזקן, שמנסה לפנות את האשפה בקצב העצות, כבר מרים בשתי ידיים. והנה מתפתח ריב סוער בין המייעצים. באותו רגע בדיוק- באופן מופלא, כמובן – מגיע שוטר ומפזר את הקהל הרב. הוא ראה את הזקן עומד יחידי ומפנה ואמר לו: “אתה זה שגרמת למהומה!” ופתח את הפנקס כדי לרשום לו תלונה.

מבקש הזקן רשות לספר את הסיפור, והוא מספר את כל מה שקרה מרגע הגיעו. השוטר אומר: “האם יש לך רישיון לפינוי אשפה?” הזקן מתבונן בו בפליאה – והוא רושם במרץ בפנקסו. מזל שנאלץ למהר לארוחת-הצהריים.

עמד לו הזקן ותהה על עצמו ועל המדינה.