אם חושבים כל היום רק על אוכל, אפשר להשתגע…
אני אוכל ומהרהר במשהו אחר. במה?
הו, הרבה יותר קשה לספר על כך מאשר על חיתוך הלחם…
בקצרה, אני תוהה מה תכליתם של החיים עלי אדמות,
וכיצד קורה הדבר שאדם נוסע לישראל – ומוצא עצמו במרתף של כלא מצחין,
במרחק אלפי קילומטרים מירושלים.
יש לי עוד עיסוק, נוסף על המחשבות – לנחש מתי מגיע זמנה של תפילת מנחה.
המשימה אינה פשוטה, מכיוון שהאור אינו חודר מבעד לחלון,
ואין הבדל בין שעה 14.00 לשעה 17.00…
אחרי התפילה נעשים החיים קשים יותר. אני מסמן על הקיר עוד יום שעבר.
מה הלאה? ביני לבין ישראל מפרידים אלפי קילומטרים ואלפי שעות.
הכובד הארור שב ומשתלט עלי, משתק את כל איבריי…
בערב יום שישי – תפילה ארוכה. אחר כך בא תור הריקודים.
כשרקדתי 3 שעות רצופות בחתונתי בירושלים, שאלו אותי היכן למדתי לרקוד,
ובכן למדתי את אמנות הריקוד בצינוק של כלא צ’יסטופול.
כאן לא רוקדים מרוב אושר, אלא מרוב יאוש.
אלה הם ריקודי עצב ודכדוך.
אך לפתע זוהרת דמותה של ירושלים הבנויה והמחודשת לנגד עיניי.
כמה אושר, כמה אור נוהר אליי ממנה!
הריקוד נעשה מהיר יותר ויותר, הניתורים הופכים לקפיצות,
והמלט שברצפה מתחיל להתפורר.
כעת אני כבר רץ, ריצה מטורפת, לפרוץ החוצה, להימלט!
מנדלביץ’! תפסיק להרעיש! אסור לרקוד בכלא!
(יוסף מנדלביץ’, ‘מבצע חתונה’,עמ’ 273)
