“אלקנה היה עולה לשילה ארבע פעמים בשנה.
שלוש מן התורה ואחת שקיבל עליו בנדבה. והיה מעלה עימו אישתו
ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו כל קרוביו. וכשעולים בדרך,
היו באים ולנים ברחובה של עיר והיו מתקבצים האנשים לבד והנשים לבד,
שכן איש מדבר עם האיש, האישה עם האישה, גדול עם גדול, קטן עם קטן. והייתה המדינה
מרגשת והיו שואלים אותם: להיכן תלכו?
ואומרים: לבית האלוקים שבשילה שמשם תצא תורה ומשם מצוות ומעשים טובים.
ואתם, למה לא תבואו עמנו? נלך ביחד!
מיד עיניהם משירות דמעות ואומרים להם: נעלה עמכם!
עלו עמו חמישה בתים, לשנה האחרת – עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות.
ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת אלא בדרך אחרת, עד שהיו כל ישראל עולים.
הקב”ה שהוא בוחן ליבות וכליות, אמר לו לאלקנה: אלקנה, אתה הכרעת את ישראל לכף זכות
וחינכת אותם במצוות, וזכו רבים על ידך, חייך אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות,
ויחנך אותם למצוות וייזכו רבים על ידו.
הא למדת, בשכר מעשה אלקנה – שמואל.”
(תנא דבי אליהו רבא פ”ח)
