והנה תמונה שאינה יכולה למוש מנגד עיני: בדרכי למעמד הפרידה בנצרים,
מעוז האמונה האחרון שנותר, חלפתי על פני הישוב קטיף,
ועיני צדה את כרזת הענק שנתלתה על שער הישוב, ועליה כתוב, כמו פתק על דלת בית: מיד נשוב!
נאיבים שכמותכם חייכתי חיוך מר, לו יהי חלקי עמכם!
…ולפתע שאלתי את עצמי: ומה על הכרזה שהתנוססה לכל אורך השער של נצר חזני ועליה נכתב באותיות ענק:
“בנצר מאמינים בקב”ה באמונה שלמה”, האם נותרה על כנה גם לאחר ההפיכה?
סובבתי את רכבי ופניתי לעבר נצר חזני, ובהגיעי לשער הישוב חשכו עיני:
השער כולו נעקר מציריו והושלך הצידה עקום ומפוחם, כמובן ללא הכרזה…
ושוב כבפעם הקודמת – בה ראיתי את הכרזה, לא יכולתי שלא להרהר בר’ יצחק עראמה הי”ד – רבה של נצר חזני,
שחינך את כל אנשי הישוב לעבוד את ה’ יתברך באמונה שלמה – ולשאול בדמעות: זו תורה וזו שכרה?!
בברכיים כושלות עליתי על רכבי לבקש את ביתם של איציק וציפי כהן, שבו התארחתי פעם ופעמיים,
ולהפתעתי מצאתים בביתם – לאחר שגורשו ממנו – לארוז את חפציהם ולפרק את מה שניתן – לפני שיהרס כליל.
איציק – מיוזע כולו בלהט העבודה – חיבק ונישק אותי ואמר: כמה טוב שבאת, איני יכול להציע לך כוס תה,
רק חיבוק חם של אהבה. איציק – אמרתי לו בקול רועד – אינני יכול להירגע, תראה מה עשו לשער הישוב,
איך רמסו ברגל גאווה את כרזת הענק: בנצר מאמינים בקב”ה באמונה שלמה.
תראה איך רמסו עד עפר את כל האמונה שעליה חינך ר’ יצחק עראמה.
חייך איציק ואמר לי: את הכרזה שעל השער יכולים לעקור –
אבל לא האמונה שבלב, כאן נשארו דברי ר’ יצחק מורינו ורבנו עמוק עמוק ומכאן לא ייעקרו אף פעם.
וציפי אשתו הביטה בעיניה הטובות ואמרה: אותנו לא ישברו לעולם אנחנו עוד נשוב לכאן!
