אני רואה אותך כאן נחשון, עם אותו חיוך קבוע.
אתה, על מה שאתה נחשון הקטן והגדול, הצלחת לעשות לעם שלם.
למדרגה שאליה הצלחת להעלות עם שלם בימים שסועים, קשים,
עם החיוך הזה.
אני רוצה לספר לך, שרק השבוע, זכיתי לגלות,
אחרי הרבה הרבה שנים של הכרות עמוקה, של אהבה גדולה בינינו.
רק השבוע, זכיתי לגלות את המעיין שממנו שאבת את האמונה האדירה הזאת, שהייתה אצלך כל הימים.
באתי אתמול בלילה אל אבא, אל אמא.
אבא תפס אותי וביקש ממני לחשוב רק על דבר אחד.
ניסיתי לנחם, להוציא מילה. אבא עצר ואמר לי: מטריד אותי רק דבר אחד.
“נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה כזאת של אמונה. אני אחראי שזה לא ירד עכשיו“.
זה מה שהעסיק את אבא, רגע אחרי שאתה כבר לא היתה פה.
רק אתמול הבנתי מאיזה חומר קורצת. …
לא יודע איפה ואיך, ובאיזה עינוי ובאיזו כפיתה היית אז,
אבל את הרוח שלך לא כפתו, את החיוך שלך לא סגרו, את האמונה שלך לא כלאו.
ואת הרוח הזאת שאתה משאיר בנו עכשיו,
אנחנו מתחיבים נחשון, בשם אבא שלך ובשם אמא שלך, בשם האחים שלך,
בשם כל החבר’ה האמיתיים שלך מהישיבה, מהיחידה – כמה רצית כבר לענוד את האות הזה של העורב.
אנחנו מתחייבים שאת הרוח הזאת הלא כלואה, אנחנו נמשיך להוציא שבעתיים.
לא נחלשנו אתמול בלילה נחשון, התחזקנו.
ונמשיך עם ההבנה מאיפה החומר הזה קורץ.
אבא הוסיף ואמר לי עוד משפט אחד, גם אותו אני חייב להעביר לך:
“כל כך הרבה בקשות” כך הוא אמר לי, “ביקשתי מהקב”ה. ביקשתי בריאות בשעה שהייתי חולה”,
ואתה יודע כמה אבא היה חולה וזכה לצאת,
“וקיבלתי. ביקשתי משפחה כמו שלנו – וקיבלתי. ביקשתי את כל מה שרציתי”.
“שאלו אותי” אומר אבא “התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה.
“ואני אומר” כך הוא אומר לי, ” קיבלתי תשובה, התשובה היתה לא! ולאבא – מותר לענות גם לא!” …”
