של מי בית הספר הזה?!

הקוראים של השורות האלו מתחלקים לשלוש קבוצות:

• המבסוטים – כבר שלושה שבועות שאתם מטפסים על הקירות. מיציתם את מה שהיה לכם לעשות בחופש כבר באמצע השבוע השני, ומאז אתם מחפשים מה שיציל אתכם מהשעמום. משתדלים לקום כמה שיותר מאוחר, בודקים כל חצי שעה מה נשמע במקרר, מנסים להתעניין אצל כל מי שאתם איכשהו מכירים אם שמע על איזו הצעת עבודה בשבילכם, ומדלגים באובססיביות בין האינטרנט, הטלוויזיה והטלפון. למרות ששמחתם מאוד לצאת לחופש, אתם כבר מצפים הערגה שוב לצלצול הגואל שימלא לכם את היום בתוכן כלשהו (מה שלא יפריע לכם תוך שלושה ימים להתגעגע בחזרה שוב לחופש…).

• המבואסים – אף פעם לא הבנתם למה הלימודים זה עשרה חודשים והחופש חודשיים, ולא הפוך. אתם צריכים מזכירה צמודה רק כדי לנהל את שפע התוכניות שלכם בחופש: סניף, עבודה בשלוש משרות, טיולים עם חברים, ביקור אצל בני הדודים בקיבוץ, קיאקים בצפון, מסע טרקטורונים בדרום ועוד ועוד. אתם סופרים באימה את הימים שנותרו עד לחזרה ללימודים שתתחיל אצלכם מיד את ‘ספירת הגומר’ עד לחופש סוכות.

• הורים – הלו, לא שמעתם שזה עלון לנוער?! כן, נכון שהוא הכי מעניין, ונכון שיש להם חסכים מהילדות כי כשאתם הייתם בגילנו לא היה ‘עולם קטן’, אבל עשו טובה – קיימו מה שהבטחתם והחזירו לילד מיד את העלון! חוצמזה – נא לחזור ולהקשיב לחזרת הש”ץ. אתם נותנים דוגמא רעה לילדים…

___________________________________

לאחרונה שמתי לב לתופעה מוזרה. יצא לכם לשאול פעם תלמיד איך בישיבה התיכונית שלו? לא יודע מה אתכם, אבל אני, כבר בשלב השאלה מכין את עצמי מראש למבול של קיטורים ותלונות. על מה? על מה לא. על המורים, על הלחץ, על האוכל, על איך שנראות הכיתות… אבל – אם חס וחלילה מישהו ממקום אחר יעז להגיד מילה רעה אחת על הישיבה שלו, הוא יצא להגנתה בשצף קצף, כאילו מישהו דיבר על אמא שלו. שלא לדבר על זה שאחרי סיום השמינית לא יעברו חודשיים והוא כבר יתחיל להתגעגע, ואפילו ינסה לשכנע תלמידים צעירים לעשות את הצעד הנכון וללכת ללמוד, נו, אתם יודעים איפה.

מה אני רוצה לומר בזה? זה אולי יפתיע אתכם, ייתכן שזה יישמע לכם מוזר, אבל האמת היא שהרבה יותר טוב לנו בבית הספר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אז למה מקטרים כל כך הרבה, אתם שואלים? ככה! זה חלק מההווי הבית ספרי. ציפורים עפות, דגים שוחים, ותלמידים מקטרים. חוק טבע. ועדיין – רובנו המוחלט די אוהב את בית הספר/הישיבה/האולפנה, גם אם לא נעז להודות בזה בקול.

והשאלה הגדולה היא – האם אפשר להתקדם צעד נוסף ולהפוך את המקום הזה לטוב ונעים עוד יותר בשבילנו?

אתן לכם שלושה טיפים בעניין:

א. לשנות גישה – הרבה מאיתנו מגיעים לבי”ס בתחושה שהאחריות על מה שהולך לקרות פה עכשיו היא על הכתפיים של מישהו אחר. של מי? המורה. הוא מקבל משכורת והוא חייב לעשות את העבודה שלו. ואני? בסך הכול מגיע בשביל להעביר את הזמן. “ישחקו המורים לפנינו”, ואילו אנחנו – בשיעורים שלא נבריז ולא נהיה עסוקים מדי עם הסלולארי, נשתדל להקשיב ולקלוט משהו חכם פה ושם. אבל צריך לזכור דבר אחד. בית הספר לא נועד בשביל לתת פרנסה למורים. הוא קודם כל נועד בשבילנו. לְקַדֵם, לפתח ולעניין אותנו. ואם מה שלומדים לא נראה לכם מספיק מעניין, אל תהיו פריירים. בקשו

מהמורה, כל אחד בתחום שלו, לדבר ולהרחיב דווקא בנושאים שיותר מעניינים ומאתגרים אתכם. אל תפחדו לשאול שאלות קשות, תְּפַתְחוּ דיונים, חפשו במה הדברים שאתם לומדים מתחברים לחיים שלכם. ומה עם להספיק את החומר לבגרות? עזבו שטויות. בינינו, הרי אנחנו יודעים בדיוק איך זה הולך. את הלימוד האמיתי לבגרות אתם עושים בשבוע שלפני, בחרישה מסיבית על החומר שלא ירד במיקוד. גם חַיְזָר שנחת הרגע מהמאדים ולא למד כלום כל השנה יכול לעשות את המרתון הזה ולהוציא ציונים לא רעים בכלל. חשבו רגע האם אין אפשרות להשפיע על תוכנית הלימודים כדי שתדבר קצת יותר אל הלב והמוח שלכם?

ב. לקיחת אחריות – נכון שיש צוות של מורים ומדריכים/ות. אבל הניסיון מראה שבמקומות שלתלמידים היה איכפת, הם דחפו והוציאו לפועל יוזמות מדהימות בתוך בית הספר ומחוץ לו. פעילויות חברתיות, שבתות, סמינריונים, ערבים מיוחדים, התנדבויות, פרוייקטים מיוחדים, וזה לא הכול. לא תמיד למערכת הישַנָה והעייפה יש את הכוח והמוטיבציה לעשות דברים שתלמידים צעירים מצליחים לעשות. בסופו של דבר זִכְרוּ. בית הספר יותר משהוא המקום של המנהל, המזכירות והמורים, הוא המקום שלנו – התלמידים. למה שלא נהפוך אותו למשהו הרבה יותר משמעותי ממקום שבאים אליו רק לשמוע שיעורים וללכת הביתה? לא הייתי מדבר על זה בכלל אם לא הייתי מכיר מקרוב כמה מקומות שתלמידים הצמיחו שם דברים נפלאים ממש.

ג. דף חדש – כל אחד מתחיל את שנת הלימודים החדשה כשהוא כבר ‘מסומן’ במקום מסוים מבחינת המעמד שלו בחברה ובלימודים. אך האמת היא שהסימון המגביל הזה הוא בעיקר בראש שלנו. שנה חדשה זו הזדמנות לשים בצד את המסגרת החונקת הזו, ולתת לעצמי הזדמנות להיות תלמיד יותר מוצלח, בְּמַקוֹם אחר בין החבר’ה, וגם בנאדם הרבה יותר טוב ממה שהייתי עד עכשיו. האם ארשה לעצמי לצאת מהריבוע שאני כלוא בתוכו?

___________________________________

חז”ל קבעו כבר לפני אלפי שנים ש’כל ההתחלות קשות’. לא פשוט להתחיל כיתה חדשה עם מורה חדש/ה, ובטח שלא בית ספר חדש (וזו ההזדמנות שלנו לאחל לכל החמשושים והחמשושיות החמודים המון בהצלחה!), אבל אם נרצה באמת וְנִפְתַח קצת את הראש, ההתחלה הזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת למשהו ענק.

אז מה אתם אומרים, הלכנו על זה?

כתב: יוני לביא, חברים מקשיבים