ניתן להוריד קובץ ערוך של הלימוד בנספחים שבצד העמוד.
“אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה”
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו “ה’ אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה’ אלהיך נותן לך כל הימים (פרק ד, פסוק מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (פרק ה, פסוק א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום, והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב”ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, וכל המצות שבספר הזה. (רמב”ם)
אדם הולך במדבר, אף אחד לא יודע שהוא שם, ויש לו חצי כוס מלאה במים. אם הוא ישתה אותה הוא יחיה עוד כמה שעות, ואם לא – הוא ימות מיד. למרות שבכל מקרה הוא ימות, ודאי שהוא ישתה את הכוס. לכל אדם יש כח פנימי שדורש ממנו להמשיך את החיים עד כמה שאפשר.
משה רבנו נמצא במדבר ויודע שהוא לא יכנס לארץ ישראל, והוא מחזיק ביד חצי מצוה – חצי כוס מים. הוא יודע שערי המקלט שהוא הולך להבדיל אינן קולטות עד שיובדלו גם ערי המקלט בארץ ישראל, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ובכל זאת הוא מקיים את המצוה, כי משה רבנו אומר: כשאני עושה מצוה זה לא רק כי אני מפחד מהקב”ה או כי אני אוהב את הקב”ה, אלא כי המצוה מחיה אותי, היא נותנת לי חיים. כשאדם עושה מצוה עם תחושה שהיא נותנת לו חיים – אז הוא ירוץ לעשות גם את המצוה הקלה ביותר, כשם שאדם ישתה גם רבע כוס כדי להמשיך את החיים.
——————————-
ר’ מאיר הגבאי נמנה על חשובי המתפללים בבית הכנסת המרכזי בלונדון בירת אנגליה. אחד המנהגים עליהם היה מקפיד ביותר בכל הקשור לבית הכנסת הוא קישוט בית הכנסת לחג השבועות. כשהזדמן לו היה משתדל להשיג ירק לחג מארץ ישראל וכשלא, הוא מסתפק בירק מהמקום.
זקני הקהילה יודעים לספר שבשנת תשכ”ז, השנה בה שחררו חיילי צה”ל את ירושלים זמן קצר לפני חג השבועות, הפך ר’ מאיר שמים וארץ ובלבד שישיג ירק מירושלים לקישוט בית הכנסת שלו. ואכן נמצא מישהו שגר בשכונת מגוריו של ר’ מאיר שבדיוק נסע לארץ ישראל מיד לאחר שחרור ירושלים והבטיח לחזור לשבועות ולהביא עימו חבילת ירק לקישוט ביהכנ”ס.
אותה שנה היתה תקופת סיוון חמה במיוחד, וכשחזר היהודי מירושלים עם הירק המובטח והביאו לבית הכנסת, התעצב ר’ מאיר עד מאוד למראה הענפים והעלים הנבולים והיבשים.
בהתרגשותו הרבה למראה הירק שהגיע מירושלים השלמה חבק את הענפים אל ליבו ומי שעמד בקרבתו ראה דמעות זולגות מעיניו ישר אל העלים שבחיקו.
לא עברה שעה קלה ולעיני כולם התרחש דבר מוזר – העלים היבשים והנבולים קמו לתחיה וקיבלו צבע ומראה טרי כאילו נקטפו אך זה עתה מהעץ.
הודה ר’ מאיר לקב”ה על החיים שנפח בצמחים והוסיף ואמר: “כל מצווה ממצוות התורה כמוה כפרח. אם מקיימים אותה בשיטחיות וללא כוונה והתלהבות כמוה כפרח נבול אך אם מקיימים אותה בלהט ובדבקות מפיחים בה חיים והיא כפרח בגנו של הקב”ה. ואולי זאת היא הסיבה”, הוסיף, “בגללה נוהגים לקשט בבתי הכנסת את ספרי התורה ואת העמוד בירק ובפרחים לשבועות.”
