שבת באה. בפתח הבית אורח נעים. חבר שנמצא כעת בצבא. מפקד. השיחה קולחת ונעימה, עם הרבה ‘ברוך ה’ ו’מצוין’ אבל אני קצת מכיר אותו ויודע שהוא לא בא רק כדי לספר לי שהכל טוב. הלב מתחמם והשיחה מתפתחת וגם הבעיות צפות ועולות. מסתבר שמפקד הפלוגה קצת יורד לחייו וגם החיילים לא תמיד משתפים פעולה. אנחנו מדברים בינינו ולאט לאט אני רואה את החיוך חוזר לפנים ואת האור בעיניים. כן, הוא ימשיך. לא, הוא לא ישבר. קצת שינויים פה ושם, ויהיה יותר טוב. אנחנו כבר לקראת פרידה ואז הוא אומר לי: “יש לי עוד בעיה קטנה, קצת מצחיקה אפילו’
אני מקשיב.
“אני נרדם במסעות”
“מה זאת אומרת אתה נרדם”, אני שואל. “אתה המ”מ, אתה אמור להוביל, איך אתה נרדם?”
“אני נרדם. עובדה. יש לי חוסר עצום בשעות שינה. בא נאמר שאם מישהו היה נותן לי יד הייתי יכול ללכת את כל המסע תוך כדי שינה, אבל בגלל שאני מוביל, אני מתעורר כל כמה צעדים, בעיקר כשאני דורס את הקשר שלי”.
“ומה קורה לך כשאתה נרדם?” אני מקשה.
“אני הולך יותר מהר”, באה התשובה המפתיעה.
“לא הבנתי, איך אתה יודע את זה?”
“אני הולך יותר מהר. הגוף כנראה מרגיש שהראש נרדם, ואז הוא נכנס לקצב הרגיל שלי שהוא מהיר. אני יודע את זה כי בהפסקה באמצע המסע באו אלי המכ”ים שלי ואמרו שאני גומר את החיילים עם הקצב המהיר הזה וביקשו שאוריד קצת. מדהים, לא?”
“בהחלט”, אני עונה. אנחנו צוחקים עוד קצת על המצב המוזר הזה ונפרדים בלחיצת יד וחיוך אוהב. אנחנו נפרדים ,אבל מה שהוא סיפר ממשיך לנקר לי בפנים.
הולכת מחלקה במרץ, בקצב מהיר. בראש צועד המ”מ והקצב שלו מהיר מכולם. למתבונן מהצד זה נראה שיא הערות והחיוניות, אבל האמת היא שהוא – רדום. הוא ישן.
יכול להיות שזה נכון? שיש אנשים שפועלים ורצים ומתרוצצים, נראים שיא הערים, אבל בפנים, בנקודה הפנימית הם ישנים?
“אולי גם אני ישן תוך כדי הליכה?”, אני ממשיך ומהרהר לעצמי. אולי כולנו הלכנו לישון, ואנחנו רק נראים מבחוץ ערים? רצים מהר ממקום למקום, קונים ומוכרים, עושים עסקים, אבל בפנים הנקודה הפנימית ישנה, רדומה, מחכה להתעוררות?
יש דיבורים של קודש שמתלבשים בסיפורים של חול, ואני נזכר שעכשיו זה חודש אלול, ואפשר להתעורר, או לפחות לבקש להתעורר. לבקש להרגיש יותר את צער השכינה, את הגעגוע לקרבת אלוקים, את הרצון לשוב חזרה אחרי שהתרחקנו, את הרצון להיות ערים באמת ולא לפספס פעם אחר פעם כמו השני למלכות בסיפור של ר’ נחמן, שחוזר ונרדם בדיוק ברגע האחרון של השנה, בשלב שחותם את הכל, כי דווקא אז הכי קשה להישאר ערים.
יש מי שנראים כערים אבל באמת הם ישנים. וישנם הפוכים. מבחוץ נראים ישנים, אך ליבם ער. אני ישנה וליבי ער, פתחי לי אחותי רעייתי , נשמתי יחידתי.
המסע התחיל.
-הרב אייל ורד-
