שקד פוסט, סניף אלעד

נושא: אמונה בעצמי
תת נושא: אמונה בעצמימידותעבודת המידות
סוג פעילות: פעולה
מתאים לגיל: גלעד-הראל (ג-ה)
רמת פעילות: קלילה

לבטוח בעצמנו (פעולה)

מתאים ל: יום חול, שבת


 


 


עמודים נוספים שיכולים לעניין אותך:


אני האמיתי


אפקט העגלה


 


 


 


 



שהחניכים ילמדו שהביטחון העצמי שלהם לא תלוי בדברים חיצוניים כמו לבוש או במה שאחרים אומרים. אלא הביטחון העצמי שלי בעצמי הוא בגלל מי שאנחנו בגלל הכישרונות והתכונות הטובות שיש לנו.


 


 



מוציאים חניך החוצה ומסדרים פירמידת כוסות עם הרבה כוסות 20 למשל. מכניסים את החניך ושואלים אותו כמה כוסות יש בפירמידה. הוא יאמר 20 וכולם צריכים להגיד שיש מספר אחר של כוסות. ורואים אם הוא אומר לפי מה שהוא חושב או לפי מה שהשאר אמרו.


 


 



סיפור על ילדה וכובע- הכובע נכתב על ידי: רבקה אביב


מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמא, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק.


מריה לא היתה צעירה ולא היתה מבוגרת, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לא מכוערת ולא יפה, לא חכמה ולא טיפשה. מריה היתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בתפקיד מאוד מאוד קטן בחברה גדולה וחייה היו אפורים, שגרתיים, משעממם. היו אנשים מעטים בעבודתה ששמו לב אליה ולקיומה וכולם גם חשבו שהיא אפורה ומשעממת. בוקר אחד בדרך לעבודה מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק של סקרנות ושובבות מאלו שהיו תוקפים אותה בילדותה נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותו העת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון כובע שמשך את תשומת ליבה. אמא!! אמא!! תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה!! אמרה הילדה לאמה, האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה נגשה למריה ואמרה, גבירתי הכובע פשוט הולם אותך, הקונה השנייה שמעה את הערת האם, הביטה גם היא ואמרה גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה הוא פשוט הולם אותך. מריה ניגשה אל המראה הגדולה הביטה בדמותה המשתקפת ולראשונה בחייה מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראת, אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק ושילמה עבור הכובע ויצאה לרחוב. בחוץ נגלה לפניה עולם חדש, מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושות האוויר הקריר הזורם בנחיריה, קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמו מוזיקה נעימה והיא ריחפה עם שיר מתרונן ליבה וצליל מנדולינה בליבה. כשעברה על יד בית הקפה שהיתה עוברת כל בוקר לידו הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים, אחד הצעירים שבהם הסיר את עיניו מהעיתון וקרא לעברה: היי דארלינג יקירה את ממש מאירה. האם את חדשה בסביבה? מריה חייכה בביישנות והמשיכה ללכת בהילוך מרחף. כשהגיעה לבניין המשרדים, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה לבוקר טוב, מעולם לפני זה לא התייחס אליה, גם האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה? ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה בתירוץ שמזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה, למרבה ההפתעה שלה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה. כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ו-2 מוניות נעצרו היא נכנסה למונית הראשונה התיישבה בספסל האחורי חושבת לעצמה ובליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבנין מגוריה עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון, אמא פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה "מריה"! היא אמרה בהפתעה… כמה טוב את נראת!!! יש אור בעיניך כמו בימים שהיית ילדה! "כן אמא" אמרה מריה, "זה הכל בזכות הכובע". האם הסתכלה בביתה ושאלה בפליאה, מריה איזה כובע? מריה הניחה את ידה על ראשה בעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה על ראשה. וואי וואי היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה, צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים? היא לא זכרה שהורידה את הכובע במונית היא לא זכרה שהורידה את כובע בזמן הפסקת צהריים, היא לא זכרה שהורידה את הכובע במשרד או במעלית או ברחוב…. היא שחזרה את כניסתה לחנות את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה את ההתבוננות במראה את הליכתה לדלפק כדי לשלם עבורו והיא זכרה בבהירות מכאיבה כיצד הניחה את הכובע על יד הקופה כדי להוציא את ארנקה מהתיק וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב. אוי אוי אוי מריה, ואוי אוי אוי..


 


 



לכולנו… אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים, חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו והריי כאלה אנחנו. תודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד אפילו לאנשים זרים. מי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר. צאו ותתחילו לתרגל.


 


 


 



 


 


תיוג: ביטחון עצמי, לחץ חברתי, להאמין בעצמי, אמונה בעצמי, הכוח שלי, האושר בליבנו, פירגון.


 

נהנתם מהתוכנית? נשמח לתגובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קבצים מצורפים

לפעולה זו לא צורפו קבצים

פוסטים נוספים