עיגולי השמחה / דסי רבינוביץ:
לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה. לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…
כאשר עיגול השמחה גדול, הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף, מקומות שלפעמים כואבים.
וככל שיש יותר עיגולים קטנים, פחות מקומות כואבים. יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן, ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.
וודאי שואלים אתם – איך? כל אחד מאיתנו חושב על דרך. אפשר להביא לו סוכריה, לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור או אפילו פשוט לומר לו : בוקר טוב, מה שלומך היום? והכי חשוב, לעשות את זה בכיף, בשמחה, מכל הלב !
(דסי רבינוביץ’ נולדה בחיפה בשם הדסה אסתר וב-1985 בהיותה בת שמונה, עברה משפחתה לאפרת שבגוש עציון, שם הייתה פעילה בקהילה ובתנועת “בני עקיבא”. בגיל שבע עשרה חלתה רבינוביץ’ בסרטן הלימפה ובסרטן הדם, ובמשך מחלתה עברה טיפולים רבים שכללו ביניהם טיפולים כימותרפיים קשים והשתלת מח עצם. תוך כדי מחלתה, סיימה רבינוביץ’ את לימודי התיכון, שבמהלכם זכתה בפרס על עבודתה בנושא כוויות זרחן בהדרכתו של פרופ’ אריה אלדד. רבינוביץ’ שימשה כקומונרית בסניף “בני עקיבא” באפרת במסגרת השירות הלאומי. רבינוביץ’ נפטרה ממחלתה בליל ראש השנה ה’תשנ”ז, בגיל 19. דסי רבינוביץ’ התמודדה עם מחלתה בעזרת שמחה והפחתה באחרים בסביבתה, זאת כדי להמתיק מעט את הכאב והסבל שחוותה בזמן המחלה. דרך התמודדותה המיוחדת הגיעה לידיעת הציבור בעזרת מספר כתבות וראיונות בתקשורת הישראלית במשך תקופת מחלתה. בראיונות אלו הציגה רבינוביץ’ את משנתה הייחודית בשאלת ההתמודדות עם מחלת הסרטן. ביטוי לדרכה המיוחדת הוא השיר “עיגולי השמחה”, אותו חיברה בצורה ספונטנית תוך כדי השארת הודעה במענה קולי שנמצאה רק לאחר מותה. תוכן השיר והמסרים העולים ממנו הפך לימים לנחלת הכלל והגיע למערכי לימוד בבסיסי צה”ל, במערך לימודי של משרד החינוך ובתוכניות לימוד בקהילות יהודיות בתפוצות. השיר עובד והולחן במספר לחנים, ומילותיו שימשו כהשראה למיכה שטרית, שכתב את השיר “שמחות קטנות” וביצע אותו יחד עם הזמר עמיר בניון. מורשתה ודרך התמודדותה המיוחדת של רבינוביץ’ עם מחלת הסרטן מופצות במאות הרצאות שהושמעו על ידי אמהּ ברוריה במוסדות חינוך בארץ ובעולם.)
“לעשות טובה למישהו אחר” הרב שלמה קרליבך:
“לפני כמה שנים, אני הולך ליד מלון שלום ליד רחוב הירקון בתל-אביב. פתאום, אני רואה אדם, הפנים שלו מאוד מהודרים, רואים עליו שהוא אדם אציל. הגוף שלו לגמרי שבור, הוא גיבן “מארבע רוחות”. כל העצמות שלו שבורות, כמעט פחד להסתכל עליו.
אבל כשרואים את הפנים שלו, רואים שכינה. כשראיתי אותו לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי לו ‘שלום לך אדוני’ והוא ענה לי ממש כמו יהודי פולני מבטן ומלידה ‘עליכם שלם עליכם שלם’ שאלתי ‘מאיפה אתה?’ ‘מפיאסצנה’ [=עיירה קטנה ליד וורשה] .
פיאסצנה… לא ידעתי מה לעשות עם עצמי…שאלתי ‘אדוני המהולל, תגיד לי ראית פעם את רבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?’
והוא עונה ואומר ‘האם ראית אותו? אני למדתי אצל הרב חמש שנים. התחלתי ללמוד אצלו כשהייתי בן שש, ולמדתי אצלו עד שהייתי בן אחת עשרה. כשהייתי בן אחת עשרה לקחו אותי לאושוויץ, אבל הייתי כל כך גדול וחזק שחשבו שאני בן שבע עשרה. ואל תאמין, עכשיו אני לגמרי שבור, מכל המכות שנתנו לי, מכל המכות… כל עצם מעצמי היא שבורה… כך אני נראה… מה אני יכול להגיד לך… מכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. אני לבד בעולם..’. והוא ממשיך לנקות את הרחוב, הוא מנקה רחובות.
מנקה רחובות בקדושה. מי יודע איזו קדושה הוא מביא לעולם בכל יום, כשהוא מנקה את הרחובות… אני עמדתי משתומם. ואמרתי לו ‘אדוני, תרשו לי, אתם זוכרים תורה מרבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?’
בהתחלה הוא אמר ‘מה, אתה חושב שאחרי אושוויץ אפשר לזכור דברי תורה?!’ אמרתי לו ‘כן, בטח. דברי רבנו הקדוש יורדים לתוך עמקי הנשמה’.
הוא מסתכל עלי זמן רב ואומר לי ‘שמע, אתה באמת רוצה לשמוע תורה מרבנו הקדוש? אני רק זוכר שממש התחלתי לבכות’ אמרתי ‘אני נשבע לכם, אני רוצה לשמוע תורה. אני משתוקק עם כל הנשמה שלי…’
אבל הוא היה חסיד אמיתי הוא לא היה מוסר תורות כשהוא מנקה את הרחוב. הוא הלך, נטל ידיים… נתן קצת מים על הפנים שלו, והתחיל לספר לי:
‘דע לך, דע לך, כך זה היה כמעט בכל שבת קודש אצל רבנו הקדוש… איך אני יכול לתאר לך את ה”בואי בשלום” אצל רבנו הקדוש. הוא עומד באמצע, וכל הילדים רוקדים מסביבו. “פני שבת נקבלה”, אילו פנים היו לרבנו בשבת קודש. .. רבנו הקדוש נכנס לערוך שולחן והוא מתחיל “שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון”, וכמה מאות ילדים, באמת מלאכי עליון, משרתי עליון… זה לא יהיה עד שיבוא המשיח… אבל דע לך, בין הדגים למרק, בין המרק לעוף, רבנו הקדוש אמר תורה על הפרשה. בכל פעם, אחרי שהוא גמר את התורה, כך הוא היה אומר: ילדים, ילדים יקרים, ילדים יקרים מתוקים. זכרו אפוא. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר. הייתי באושוויץ, שמעתי שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. תאמין לי, רציתי להרוג את עצמי. ואני כבר עושה כל מיני הכנות להרוג את עצמי, ופתאום אני שומע את קולו של הרבי, והוא אומר: ילדים, ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר. פתאום אני מלא שמחה. ואתה יודע כמה טובות אפשר לעשות בלילה באושוויץ. אי אי אי… בכל פינה שוכב על הרצפה יהודי בוכה ואין לו עם מי לדבר. כי מי יש לו כח לשמוע עוד פעם את הסיפור על אשתו, על הילדים, שהם כבר שם בשמי שמיים… אז כל הלילה, כל הלילה, ישבתי עם היהודים השבורים. וזה נתן לי כח’.
מוסיף רבי שלמה קרליבך ‘אתם שומעים כולכם, כשיבוא המשיח, תחיית המתים, הגיבן הקדוש, המנקה רחובות, יחזור לעולם הזה. הוא ינקה את כל הרחובות, מירושלים ועד סוף העולם. ואתם יודעים איך הוא ינקה אותם? הוא יעמוד בראש הגבעה והוא ילמד את כל העולם כולו-
‘ילדים יקרים. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר’ “…
